בת 60, מרצה במכללה ירושלים, תרמה כליה לחגית קרוג שהיתה 30 שנה בדיאליזה.
“הכול התחיל כשהייתי בחתונת בנו של הרב הבר, שהתחתן עם בת של חברה טובה שלי. ישבתי בשולחן אחד עם חברות צוות המחלקה להשתלת איברים בבית החולים בילינסון. במשך הערב הן דיברו הרבה על התרומות כליה, ואני הקשבתי בפה פעור, כי לא הכרתי מקרוב את התופעה. מיד כשחזרתי הביתה נכנסתי לאתר של מתנת חיים והתחלתי לקרוא. לאט לאט הבנתי שהצעד הזה יכול להתאים לי.”
“כשהתחלתי בתהליך ביקשתי לתרום דווקא לאישה, מכיוון שרציתי לשמור איתה על קשר גם בהמשך. במהלך המפגש המדהים בינינו טרום הניתוח, סיפרה לי חגית על תלאותיה לאורך שלושים (!!) השנים האחרונות שבהן היא ציפתה לתרומת כליה. עוד בילדותה עברה חגית שתי השתלות כליה שהחזיקו מעמד לשנים אחדות וכשלו (אלו היו השתלות מן המת שמלכתחילה הן בעלות סיכויי הצלחה פחותים), ושנים ארוכות שהיא מטופלת בדיאליזה. במקרה של חגית, אחוז הנוגדנים בדמה היה מאה אחוז, והתברר אז הנס האמיתי: כלפי הדם שלי אין לה נוגדנים. באותו רגע, גם אם היו לי חששות קלים, הם נמוגו – הבנתי שמשמים כיוונו אותי לכאן, כי אני היחידה שיכולה להושיע אותה. ‘את גואלת אותי מהדיאליזה, ממאסר עולם ללא חנינה,’ אמרה לי חגית ולא הייתה צריכה לפרט עוד. הבנתי אותה לחלוטין.”