דפי קרמר, ראש צורים.
תורמת מספר 1346.
אני ידועה בחיבתי לריצה, וגם הסיפור הזה (איך לא) קשור לתחביב הזה שלי.
במהלך עשר השנים האחרונות אני משתתפת במרוצים של עשרה ק”מ וחצאי מרתון. באחד המרוצים לפני כשנה וחצי, ראיתי כמה רצות ורצים עם חולצה שעל הגב שלה התנוסס הכיתוב “כליה אחת, אבל לפניך”. הסיפור שלפניכם ימחיש לכם מה כוחו של סלוגן טוב.
מכיוון שעד אז לא נחשפתי כל כך לעניין תרומות כליה, חיפשתי על זה קצת באינטרנט ותוצאות החיפוש העלו כי מדובר בחבורת רצים של ארגון “מתנת חיים”. חשבתי לעצמי אם אנשים מסוגלים אחר כך לחזור ולרוץ ריצות ארוכות, ואפילו חצאי מרתון, אז למה לא לתרום את חלקי? וכך, אחרי קריאה באינטרנט וקצת שיחות עם חברים, החלטתי להיכנס לתהליך של תרומת כליה. רציתי מאוד שהמהלך האלטרואיסטי הזה יהיה לקראת יום הולדתי ה-50.
הנתרם שהתאימו לי הוא איהב, בחור בדואי בן 27 מרהט. במילוי הטפסים הראשוני שעשיתי כתבתי שאשמח לתרום ללא הבדל דת, גזע ומין. הרגשתי שגזירת חיים ומוות היא לא מתפקידי.
בימים אלה האווירה הציבורית נדמית לנו כמלאת ארס, אבל אני פגשתי כל כך הרבה אנשים טובים בתהליך שעושים מלאכתם קודש ושלא מערבים פוליטיקה בעבודתם.
היום, כמעט שמונה שבועות אחרי הניתוח, אני מרגישה ב”ה טוב. חזרתי לעבודה, שפרגנה מאוד מאוד לכל אורך התהליך. עדיין לא חזרתי לריצות הארוכות שלי (הפיזיותרפיסט אמר לי לעבוד בשלב זה רק על שריר אחד – על שריר הסבלנות שלי, אז אני מתאפקת ולא יוצאת לרוץ עדיין…) אבל חזרתי לעצמי.