מבעד לתריס המוגף למחצה הביטה תמי החוצה.
ים רוגע של כחול – תכלת ניבט אליה מן הרחוב, מנוקד בכתמים עליזים של ילקוטים בצבעי ורוד-סגול. פה ושם נראו ילדות מדלגות בזריזות, שתי ילדות המתיקו סוד זו לזו וילדה אחת עמדה תוהה והביטה בשעונה. אולי שכחה בבית את הסנדביץ. מאחוריה נשמעו קולות של בוקר. אמא מזרזת את שרי לצאת ולקחת גם את מירי הקטנה לגנון. בלחש היא מאיצה בבנים 'שתו, שתו מהר את השוקו… ואל תשכחו את בקבוק המים לחיידר. חם היום…, מנסה היא בכל מאודה שהלחישה לא תגיע, חלילה, לאוזניה של תמי. אבל היא שמעה. תמיד היא שומעת. היא מעיפה מבט לאחוריה ורואה את אביה עוצר את ארגון החפצים לקראת היציאה למרפאה, ותולה בה מבט, כמו תמיד הוא מנסה נואשות ליישר לה כל מהמורה ללא הצלחה יתרה.
היא מעבירה את לשונה על שפתיה החרבות, מנסה להפיג את תחושת הצמאון שלא תחלוף.
מן החלון נראית חברתה שני, הולכת יד ביד עם רחלי, זו הילדה שתפסה לאחרונה את מקומה בספסל הראשון. "המורה אמרה שחבל שהמקום הכי טוב יהיה ריק כל הזמן" אמרה לה שני בתמימות, "אז היא העבירה את רחלי על ידי. את לא כועסת, נכון?"
נכון. היא לא כועסת. ועל מי היא תכעס? כל יום היא, ילדה בת שבע, צריכה להתיצב במרפאת הדיאליזה לטיפול בן 3 שעות, ולאחריו אין לה כוח לעשות כלום. כלום. אפילו להשלים כבר לא משלימים לה. אז בעצם מה אכפת לה אם רחלי יושבת שם?
עכשיו כואב לב הגרון, וגם העיניים צורבות. במהירות היא עוזבת את החלון. ששני לא תראה שהיא ראתה אותה. גם היא כבר לא רוצה לראות אף אחד.
הכל התחיל לפני כשנה. בגן חובה. היא היתה חולה, היה לה וירוס, כך אמא אמרה, של שלשולים והקאות. היא הרגישה אז נורא. מאז כל החיים השתנו – הכליה נפגעה והפסיקה לתפקד לגמרי. ואמא הסבירה לה איך פועל מכשיר הדיאליזה, ועד כמה הוא עוזר לה. אבל היא שונאת אותו. כל פעם צריכים לדקור אותה במחט כזאת עבה, שממנה כל הדם יוצא ונכנס לגוף וכך הוא מתנקה. אבל היא לא מרגישה בריאה יותר כשהיא מחורבת אליו. היא מרגישה לפעמים כזאת סחרחורת שכל העולם מסתובב לה. אפילו אם היא עוצמת עיניים הוא ממשיך.
אבל אם זה רק היה זה אולי זה היה נסבל.
היא יודעת שלאבא ואמא קשה אפילו יותר ממנה. הם מנסים לעזור ולא יכולים. אבל גם היא כבר לא יכולה.לפעמים היא נשכבת על הרצפה ובועטת ברגלים. ומה היא מבקשת? לונה פארק? או אולי בגד חדש? רק כוס מים קטנה… לגימה אחת של מים קרים ומשיבים נפש ביום של שרב. ואמא מנסה להסתיר את דמעותיה ומגבירה את עצמת המזגן, לנסות להיטיב את הרגשתה. היא מלחלחת את שפתיה החרבות ואומרת לה: "מתוקה שלי, תחזיקי מעמד… תתפללי שיימצא לך תורם… התפילות שלך בטח יעזרו"…
והם עזרו.
ורבים עזרו לתפילות לעזור.
היא פגשה פעם את הרב הבר, מארגון מתנת חיים, ואמא ספרה לה שגם הוא היה כמוה, בדיאליזה. אבל עכשיו הוא כבר לא. הוא קיבל כליה חדשה, בריאה, מתפקדת… "הלואי וגם לי יהיה… כליה אחת! רק אחת!" היא לחשה לאמא, ואמא אמצה אותה אליה.
ועכשיו היא קבלה…
היא מכתיפה את ילקוטה הורוד והריחני. הוא כמעט חדש עדיין… היא ממהרת, שלא לאחר חלילה ללימודים, ואמא מזכירה לה בחיוך: "תמי, השוקו"…
בעליזות היא מנפנפת לה לשלום, ועומדת להצטרף לים הבנות הגועש והרוגש שבחוץ.
לרגע היא מהססת וחוזרת על עקבותיה.
"אמא", היא לוחשת… אמא נפנית אליה "כן, תמי?"
"מותר לי לבקש עוד אחת?"
"עוד כוס שתיה?" מנחשת אמא,
"לא, עוד כליה", מבהירה תמי ומוסיפה: " אני רוצה שתהיה לי כליה אחת בשבילי, ועוד כליה אחת בשביל לתרום לאחרים"…