יומנו של תורם כליה

מאת אביגדור שרון

חלפה למעלה משנה מאז כתבתי את היומן, כתבתי אותו לעצמי. עמותת מתנת חיים הקימה אתר אינטרנט כדי לקדם את מטרתה העיקרית: לקבל תרומות כליה. הם ביקשו מהתורמים שיש בידיהם חומרים שעשויים לסייע להביא אנשים ונשים לשקול תרומת כליה. חזרתי ליומן, קיצרתי וגם הוספתי מעט פרטים כדי שהקורא יידע ויבין את מה שכתבתי רק לעצמי.  כיוון שהזכרתי שמות שונים, פניתי אליהם וביקשתי את רשותם.

אם פרסום היומן יביא תרומה, אפילו אחת, במישרין או בעקיפין, יהיה זה שכרי, כי רק למען זה כדאי הוא הפרסום. אני מייחל ליום בו נראה את התגשמות אמירתו של ידידי תורם כליה הפראמדיק גבי רביבו: יבוא יום שתור הממתינים לתרום כליה לזולתם, יהיה ארוך מתור הזקוקים לקבל. ויהי רצון שזכות אהבת חינם זו תעמוד לסנגור לעם ישראל. וה’ ירפא שבר וחולי עמו ויחיש את גאולתנו השלימה.

בנוסף ליומן, אביגדור גם כתב מקאמה לתורמי כליה.

יומן תרומת כליה

ג’ בסיון תשע”ה

החלטתי לכתוב יומן תרומה כדי להכניס סדר למחשבות המתרוצצות וגם כדי לתעד. אמנם חודשים של התהליך כבר מאחורי ובעיקר מאז המחשבה הראשונית, ההתלבטות וההכרעה הפנימית. אבל החלק העיקרי, האינטנסיבי ועצם התרומה עוד לפני ואני נרגש לקראתו. חלק מהדברים, בי הם תלויים אבל יותר משאני רוצה לכתוב על הפעולות המעשיות, אני מבקש לתאר את מחשבותיי ורגשותיי.

אז איך הגעתי לזה? אינני רוצה להצטנע: אה, זה לא רציני ומשמעותי כאילו אני תורם כסף למטרה חשובה ואפילו סכום נכבד וכבד על התקציב. לא לא! זה משהו אחר. תרומת כליה כרוכה בחיבוטי נפש, התלבטויות מיום שעלתה בי המחשבה שאולי אני צריך לתרום והן תלוונה אותי עד רגע ההרדמה בניתוח. וגם אחרי. אני מודע שלאחר שתוצא ממני הכליה, היא לא תשוב ואחרת לא תצמח במקומה. זה לא כמו תרומת דם. תרומת כליה נושאת בחובה גם סכנה מסוימת, קטנה. החל מרגע הניתוח ובמשך כל חיי התורם.  אם פעם יירו בכלייתי היחידה, מצבי יהיה שונה אם בצד השני תהיה אז כליה נוספת, מתפקדת. אם אי פעם בעתיד, מסיבה עצמונית כלשהי, תפוקת הכיליה שלי תרד באופן חמור, וודאי שתהיה השלכה על מצבי אם יש לי כליה אחת או שתיים. הכליה שנתרמה תחסר לי מאד. בכל פעם שניהלתי משא ומתן עם עצמי האם לתרום, עלו נקודות אלה. אף כי אינני מהאנשים שחיים בקופסת צמר גפן ומקלט למגן, ואני נוטל על עצמי סיכונים קלים. כגון עליה על גג הרעפים של ביתנו, בנסיעות בדרכים שיש בהם פוטנציאל סיכוני ומסעות ברחבי העולם. אלא שבנטילת סיכונים אלה יש לי צורך או תועלת. ותרומת כליה מה תועלת או תענוג יש בה? כיום כשאני נמצא בתוך התהליך אני יודע שיש תועלת והנאה: סיפוק עצום ומצווה רבא. אחרי שהחלטתי, נחשפתי לסיפורי תורמים ונתרמים ואני מודע לסיפוק הרב שזוכה בה התורם. במקרים מסוימים להציל אדם ממות ובכל מקרה לשפר את איכות חייו באופן דרמטי בתרומה כל כך יקרת מציאות וחד פעמית בחיי אדם. והתרומה לא פשוטה כי בשלביה הראשונים (ואולי גם מתקדמים ואולי גם אחרי התרומה) היא מייסרת בחיבוטי נפש. אולי יש צדיקים מלאכיים שלהם אין התלבטות. אני אינני מלאך, היו, ואולי גם יהיו. עם זאת הגעתי להחלטה. הרעיון, המחשבה והרצון הבשילו החלטה. זהו. אני הולך לתרום כליה. אני וודאי. אעשה בעז”ה ככל יכולתי שזה יתבצע וכל מה שבידי כדי שיצליח, ואני עסוק במחשבות רבות.

אני רוצה להוסיף על הפסקה הקודמת שהכאב הפיזי הצפוי, גם הוא גורם משפיע ונכנס לחשבון הכולל. כי מי אוהב לעבור ניתוח, ואני כבר חוויתי את הכאבים שבהתעוררות הראשונה אחרי ניתוח, והשינה הטרופה שרק הכאבים מעירים אותי מתרדמה משכחת ומתוקה אל כאב, צימאון והגבלת תנועה. כל תאור של היפך נעימות ונוחיות עשוי להתאים לעת כזו. אלא, שעד כה נצרכתי לניתוחים בשביל עצמי, בריאותי שלי ותקינות תפקודי הפיזי, והפעם אני מכניס את עצמי למצב שהנתרם נתרם באופן וודאי בעז”ה, ואני רק תורם, בלי שאני נהנה ממנו, אבל משלם מחיר וודאי. ומעבר לאופק אפל מסתתרת אפשרות למחיר גבוה שאני, כולנו, מקווים שלא יגיע. אבל…. אבל שוב מכה גונג הסיפוק.

מוצאי חג השבועות

בשאלון של עמותת מתנת חיים נשאלתי למי אני רוצה לתרום או למי לא. כתבתי שאני מעדיף יהודי. שהרי אני מעדיף אח על בן דוד. אך משמעות הדבר, שיתכן שהנתרם יהיה ערבי. ואין לי התנגדות לכך. כי בנוסף לכל צריך לזכור כי אם יהודים יסרבו לתרום לערבים, ערבים יסרבו לתרום ליהודים… אבל אני רוצה לסייג. אם המועמד הוא אויב מוצהר וידוע, אינני רוצה לתרום לו.

איך בא לי הרעיון? לפני כמה שנים התפרסמה ידיעה על נוצרי שבא לארץ כדי לתרום כליה כמעשה אלטרואיסטי ובלי לדעת מראש מי יזכה בכלייתו. ואז שאלתי את עצמי האם אני פחות ממנו? למה הוא יכול לתרום, ולא לבן עמו, אז למה אני לא? אבל הדחקתי את הנושא עד שכמעט נשכח ממני ומכל מקום חשבתי על זה לעיתים כל כך מעט ולעיתים כל כך רחוקות כך שמזה לא עשויה להבשיל החלטה לתרומה. עד שנודע לי שהרב ד”ר משה רט, תושב קרני שומרון שהוא צעיר ממני בהרבה והתפללנו יחד בשבתות במניין “וותיקין” תרם כליה. בינתיים נודע המקרה של יוספה ג’ורגי שהחלה בתהליך תרומה ובבדיקת MRI נמצא שמחלה ממארת החלה נובטת בתוככי גופה ומזלה הגדול שזה התגלה, בזכות רצונה לתרום בשלב מוקדם מאד של המחלה. זה ניער אותי והרעיון שוב החל להתגלגל. ומכיוון ש “מה’ כוננו מצעדי גבר”. פגשתי בחתונת הבן של דני יצהרי את גבי רביבו פראמדיק מפדואל, שסיפר שתרם כליה והוא מרגיש טוב מאד מבחינה גופנית ומצוין מבחינה נפשית. ומכאן ועד להחלטה אני הולך לתרום כיליה, הדרך הייתה סלולה וקצרה.
כמובן שהראשונה לחלוק איתה את הנושא, זו עדי. למעשה הרגשתי שאני זקוק לאישורה ולברכתה. היא לא התלהבה אבל גיבתה את החלטתי. אז אמרתי לעצמי שעלי לבקש את רשותם של ילדי. פגשתי את רועי סיפרתי לו. תגובתו הייתה חיובית מאד ואמר שאינני זקוק לאישורם של בני וזו הייתה גם עמדתו של נעם. לדדי ומאיר רק דיווחתי על תכניותיי.  גם דעתם ובירכתם של רותי ויהודה ואבנר חשובות לי מאד. רותי הרי מכירה סוגיה זו מכל צדדיה ולכן הופתעתי וגם התאכזבתי מעט מכך שהייתה מסויגת. אמרתי לעצמי אולי היא בודקת אם אני אכן נחוש ועומד על דעתי. אבל אחר כך הסכינה עם הרעיון והסבירה כי  קודם כל היא דואגת לשלומו ובריאותו של אחיה הבכור, וגאה בי ובהחלטתי. ועניתי לה “אם היית אומרת שאת אדישה לשלומי ובריאותי, הייתי בוכה”. יהודה אמר: וואוו, אם מצבי הבריאותי-רפואי היה מאפשר, הייתי מצטרף אליך. ואבנר שאת שיקול דעתו אני בדרך כלל מאד מעריך, היה יותר ממסויג. בעצם אני יכול להבין. לא אמרתי להם מראש שאדון איתם, אמרתי את דברי בקיצור ותגובתם הייתה ספונטאנית, מהבטן. והנושא אכן דו-ערכי וקודם כל מגיב הפן ההגנתי.

בינתיים, עשתי בדיקות דם מקיפות כדי לבדוק את כשירותי לתרום ולאבחן את סוג הדם ונוגדנים שונים. וגם אולטראסאונד כליות  ושלפוחית השתן. ב”ה הכל תקין ואפשר להמשיך.

חשבתי שהתהליך יהיה יותר אינטנסיבי. אינני יודע מה בדיוק עושים מאחורי הקלעים ולמה הדברים לא מקודמים, כך מנקודת ראותי. ואז עלתה בדעתי עוד מחשבה ואולי גם בה אני מקשה על אלה שצריכים לתאם שלחתי מייל והבעתי התנגדות נמרצת לתרום לאדם מעשן. אני סבור שאדם שבז ובוגד בבריאותו בכך שהוא מעשן, אינו ראוי לקבל תרומה יקרה כל כך. זה לא רק נושא ערכי. אני תורם כליה על מנת שתשמש בעזרת השם את הנתרם לאורך שנים. והנה הולך הנתרם ומקצר את תוחלת חייו ואת בריאותו בעצמו?! לזה אני תורם?! זה כמו לתמוך כספית במהמר כפייתי! והנה בעצם יוצא שיתכן ויהיה מצב שאני מתאים לתרומה ליהודי מעשן ולערבי לא מעשן, ואני מעדיף בן דוד על אח. כן, אני עומד על דעתי שזה הדבר הנכון. כיום אין אדם שיכול לטעון שאיננו יודע על סיכוני העישון לחיים ולבריאות. אתה מעשן? דפקת לעצמך את הבריאות? שא בתוצאות!! אני רוצה לתרום לאדם שגורלו המר לו ולא למי שהביא על עצמו את צרתו וממשיך ומרעיל את עצמו.

שאלו אותי אם אני רוצה לדעת מי יקבל את כיליתי. תשובתי: אני לא רוצה, אבל מסכים. אם המקבל לא ירצה לדעת ממי קיבל, יופי, נישאר אנונימיים. אני אינני זקוק לדעת זאת. מחויבותי המוסרית-אנושית תתבצע גם בלי לדעת. ואולי, יש בזה מעלת צדקה גבוה יותר של “נותן ואינו יודע למי נתן וקיבל ואינו יודע ממי קיבל” אבל עם הזמן השתנו תחושותיי ואני כן רוצה לפגוש את הנתרם. מה גם שאם הנתרם רוצה לפגוש בי, למה שאמנע זאת ממנו?? אני חש קשר נפשי שמתחיל להתרקם בתוכי ואני מתחיל לרחוש אחריות ואהבה לאדם שהבריאות הטובה שבה ברך אותי הבורא יתברך, נמנעה ממנו. ואולי חוץ מהזכות הנהדרת לחיים בריאים, אני זוכה לאפשרות לתרום לתרום כליה!! הניסיון הונח לרגלי, וממרום בוחנים אם אענה לאתגר וארים את הכפפה. אז נעניתי ואני משתדל. פתאום נעשיתי יותר חששן לבריאותי ואני מוצא את עצמי כאומר, אביגדור, למען האדם המצפה לכלייתך, היזהר! אני רוצה לתת אותה כשהיא במצב הכי טוב שאני יכול להגיע אליו. ככלות הכל, גם היא בת כמעט 65 שנים. אם אינני יכול להעניק כליה צעירה יותר, לפחות את זו שברשותי אתן במצבה המיטבית האפשרית. גם הרהרתי באפשרות שאינני יודע אם היא מציאותית, שיציגו בפני רשימה או תמונות או תיאורים של זקוקי השתלה ויגידו לי שיש באפשרותי לבחור פרטנר, אדחה את ההצעה ואבקש כי אחרים יבחרו. שאלו אותי באיזה בית חולים אני בוחר לבצע את ההשתלה ובחרתי בבלינסון כי זה הכי קרוב ונוח לעדי ולמשפחה. ואז העליתי בדעתי שאולי המועמד המתאים ביותר נמצא בחיפה, האם רק בגלל זה תימנע ממנו וממני הזכות להיות שותפים? בגלל קירבה או נוחיות שלי, תימנע תרומתי מהאדם המתאים ביותר?! תוספת מזערית לתרומה כבירה. אז אסע עוד 80 קילומטר! דבר גדול….  הוספתי שאם “מתנת חיים” והרב הבר ימליצו, אפילו לחו”ל אני מוכן לטוס. (בתנאי שסיכויי הצלחת ההשתלה אינם פחותים). שלחתי מייל ל”מתנת חיים” עם דברים ברוח זו, אבל נראה שהתרומה תהיה בכל זאת בעזרת השם בבלינסון.

נושא קרוב שמעסיק את מחשבותי הוא הצלחת התרומה וקליטת הכיליה ותפקודה אצל הנתרם. הדבר עיקרי שיש בידי לעשות בעניין הוא להתפלל ל”רופא כל בשר ומפליא לעשות”, כי אכן כך יהיה. אני בעזרת השם אחלים מהר ותפילתי לה’ שהכיליה תיקלט היטב ותתפקד מהר לאורך שנים. ואני מצידי מרבה בשתיית מים וממעיט (רק במקצת) במלח במחשבה על הנתרם שלי. מזה כשנתיים שסמוך לקומי בבקר אני שותה חצי ליטר מים. לאחרונה, אמרתי לעצמי כמו שמשכנעים ילדון לאכול עוד, עכשיו כפית לסבא ועוד אחד לסבתא… הוספתי עוד כוס אחת לנתרם/נתרמת שלי. וואו, אני לא מכיר אבל מתחיל לפתח אהבה.

בשבוע שעבר, במשמרת אמבולנס לבן בכפר סבא, נשלחתי לביתו של ע.ב. שסבל מחסימת מעיים. בתישאול הרפואי שערכתי לו הוא סיפר כי הוא מושתל כיליה. התרגשתי. לפני שהתחלנו את הפינוי, סגרתי את הדלת מאחורינו וסיפרתי לו שאני מועמד לתרומה והתחלתי בתהליך. למרות כאביו העזים, עודד אותי במילים חמות ונתן לי חוברת על הנושא ונשארנו בקשר. ניראה לי שקניתי לי חבר חדש, איש ערכי מאד.

סך הכל אני שלם לחלוטין עם החלטתי ואני מקווה שהתהליך לא יארך זמן רב. המחשבות אינן מרפות ואינני נהנה מלעיסה חוזרת ונשנית של המסכת הזו כי לא עולים דברים חדשים. סתם העלאת גרה. הלוואי ויכולתי לסיר אותן שהרי החלטתי וזהו ומה צריך עוד להתלעע בהן? אבל “מי יידע את נפש האדם” ושליטה על געש המחשבות והרגשות, אין, ובוודאי לא על החלומות שזה נושאן כמעט מידי לילה.

יום חמישי י’ בסיון תשע”ה

אחרי ששאלתי את עצמי כמה פעמים למה לא מקדמים את התהליך ומתקשרים אלי, היום סוף התקשרה אלי רחל מהמחלקה לתיאום השתלות בבלינסון. היא זימנה אותי לבדיקות הצלבה ושיחה ביום י”ג תמוז.

י”ג בסיון תשע”ה

לפני כמה זמן שוחחתי עם רותי אחותי, והיא סיפרה לי על אישה, מטופלת שלה בדיאליזה כבר שנים רבות. מכיוון שבגלל סוג הדם אינני יכול לתרום לה ישירות, היא מבקשת ממני לבדוק אם ניתן לבצע תרומת הצלבה לטובתה. שוחחתי על כך עם תרצה במתנת חיים ואז היא אמרה לי שנמצאה כבר מועמדת, אישה כבת 50. ביקשתי ממנה לוודא רק זאת, שהאישה לא מעשנת ועל תרומת ההצלבה יש לדבר עם הרב הבר. לאחר כמה ימים התקשרו אלי ממתנת חיים ודיווחו לי שהמועמדת הראשונה מעשנת ולכן הסירו את מועמדותה. האמת, קיבלתי דקירה בלב. אני חושב על מצוקתה ואכזבתה שהנה נמצא תורם מתאים וזה נגמר. ובכלל, האם אמרו לה שזה בגלל סירובי לתרום למעשן? וחשבתי לעצמי, לו אמרו לי שאדם היחיד בעולם שאני מתאים לתרום לו הוא מעשן, האם הייתי מסכים לתרום לו?  ההרהורים הביאו אותי למסקנה (אולי לא מוחלטת)  שבמקרה כזה, הייתי מוכן לתרום אבל בתנאי שיפסיק לעשן באופן מיידי ויבטיח לי שלא יעשן עוד לעולם. ואני אמחל לו על עישון רב השנים שאולי גרם לכך שהוא ניזקק לדיאליזה ותרומה. וימחלו לו האחרים שמחכים לתרומת כליה, אך אינם אשמים כלל במצבם האומלל, אך תורם נידחה בגלל כאלה שגרמו רעה לעצמם במו ידיהם. הנה יצרתי פירצה בחומת הסירוב למעשן. האם עכשיו רק שנותר הוא לעשות עוד חסד ולהרחיב את הפירצה ולאפשר גם לאישה זו את המעבר? צר לי עליה, אבל מכיוון שיש עוד מועמדים, אני עומד על דעתי שנכון וראוי יותר לתרום לאדם לא מעשן.

בינתיים הודיעו לי שנקבעה מועמדת אחרת לקבל ממני כליה. אישה כבת גילי. השאלות התחילו לצוף. האם יש תועלת? כמה תוחלת חיים יש לכליה שאתרום לאישה שבריאותה מעורערת? החלטתי לחלוק את השאלות עם הרב הבר, והרמתי טלפון. התחלנו בהכרות הדדית של שיחה ראשונה ביננו, המשכנו בבקשתה של רותי אודות אותה אישה. הרב פרס בפני  את סוגיית הצלבת תרומה ופרט את הקושי המיוחד במקרה שלה, אבל הבטיח להשתדל. עברנו לשוחח על המועמדת שלי  שהרי הובטח לי, כי שמורה לי זכות בלתי מעורערת ובלי שאצטרך לנמק, כל ווטו על מועמד לקבלת את כלייתי. הוא סיפר לי שאחרי שקיבל בקשה לאתר לה תורם, הוא שאל את אותן השאלות ולכן ביקש להיפגש איתה ולהתרשם באופן בלתי אמצעי. הוא פגש אישה נעימת סבר שלא עישנה מעולם, שמרה ושומרת על בריאותה ככל שיכולה, מתעמלת ומקפידה על תזונה נכונה, בעיקר בהתאם למצב כליותיה. והיא נראית  לדבריו, כבת עשר שנים פחות מגילה האמיתי. תשובתו הניחה את דעתי ושוחחתי על זה עם רותי, והיא חיזקה את הדבר: “ואל תשכח שגם הכיליה שלך בת 65.” הרב הבר אמר בהסבריו, כי בגדול, הוא מחלק את המועמדים לקבל ואת המבקשים לתרום לשתי קבוצות גיל. מעל ומתחת לחמישים. ועכשיו אני מתחיל לחשוב איך היא נראית, איך נתייחס אחד לשני בפגישתנו הראשונה בבדיקות ההצלבה. מה אגיד לה, לבעלה. מרגיש כמו לפני בליינד דייט. אם היא תציע לשתות יחד קפה, אעמוד על כך שכל אחד ישלם על עצמו ואם כבר אחד ישלם, אהיה זה אני המשלם. באמת אינני יודע מי-מה היא. אבל עלה בדעתי שאם היא תשאל , מה אני יכולה לעשות למענך, אבקש- אציע, בנימוס בענווה, לברך לפעמים את ברכת “אשר יצר.” אך אולי בזה שני מבקש אני פוגע בקדושת התרומה. ומאידך זו לא רק בקשה, זו גם הצעה של אדם מאמין שקרוב השם לכל קוראיו וצריך לדעת גם להודות וגם לבקש.

רחל, מתאום השתלות בבלינסון, ביקשה למדוד לחץ דם בכל יום ולשלוח אליה את התוצאות. שלפתי מד-לד מדדתי ונחרדתי. 140/80 וגם למחרת. אף פעם לא הגעתי לערכים כאלה! מיד התחלתי בהרזיה. לפני פחות משנה שקלתי 76 עכשיו אני 84. אני זורה פחות מלח על הסלט וצורך פחות קפה. יחד עם זה, לפני כמה ימים עשיתי מינוי לבריכה ולחדר כושר ואני משלב פעילות גופנית שגם היא עשויה להביא תועלת. אני ממש נחרד מהמחשבה שבגלל לחץ דם לא יאפשרו לי לתרום. כנראה שהסגולות מועילות וברוך השם הלחץ ירד לכיוון 130/80. בעז”ה אתמיד ואמשיך כדי לחזור ל 76 ק”ג כדי שיגיע היום הגדול בו יפחיתו ממשקלי 300 גרם באיבחה אחת.

חלומות. עכשיו אני נזכר שבתקופה של בערך שבועיים שלושה שלאחר שהודעתי למתנת חיים שברצוני לתרום, הדבר העסיק את מחשבותיי ביום וחלומותיי בלילה. הרהורי היום עסקו בריאליה, ברציונל עם מעטפת דמיון קטנה. במראות הלילה הציגו תסריטים של מיקרים ומאורעות שלא העליתי על דעתי ביקיצה, אך המוח יצר והגיש אותם כסיפור ריאלסטי  ביותר. היה סיפור של תרומה מוצלחת מאד ובלילה אחר התרומה נכשלה. תמונות של מפגשים ואירועים מופלאים בחדרי הניתוח וההתאוששות. על קירוב לבבות והשתלבות של משפחות והייתה אפילו חאפלה דו משפחתית ודו לאומית. יהודים וערבים. כנראה שהחלומות מיצו את עצמם לשלב הזה ובחודש האחרון, לפחות אינני זוכר חלומות על הנושא. אבל נלחצתי מאד בגלל לחץ הדם שטיפס. היום, הרגשתי צורך לחלוק את רגשותי ופחדי, והרמתי טלפון לע.ב. שהרגיע אותי ואמר שלחץ דם 140 סיסטולי לא מונע תרומה. כיוון ששמעתי, מיד ירד הלחץ בחמש מילימטר כספית.  עודד סיפר לי על הטרגדיה הנוראה שעברה על משפחתם במות בתם באופן פתאומי מדום לב. נורא. הוא שלח אלי במייל שעור במסכת אבות שנוצר להפצה לעילוי נשמתה. התבוננתי בתמונתה,למדתי את השיעור והלב נכמר בכאב על אישה כה מיוחדת מוכשרת ואהובה ששירת חייה פסקה. האם תמה השירה? נסתרות ונפלאות דרכי הא-ל ואין לי כל יומרה לחשוב שאני מסוגל להבין. גם כאשר אני מקבל את משפטיו מותר ללב שיכאב.

אמש, לילה לבן בתל אביב, עדי ואני הלכנו למופע של המקהלה הקאמרית של תל אביב. חוויה מוזיקאלית מופלאה. רוב המשתתפים, הזמרים והקהל, כבני גילנו. עשר שנים יותר או פחות. הסתכלתי בזמרות ושאלתי את עצמי אולי הנתרמת שלי היא אחת מהן. האם גם הנתרמת “שלי” מדמיינת איך אני נראה, מי, מה אני, ומחפשת אלמוני בקהל? מדהים איך מחשבות אלה מחלחלות ונפרשות על כל החיים וההוויה. ביום שלישי הקרוב, אני מעריך שתהיינה תשובות מן המציאות, להבלחות מחשבות ודמיון אלה שמלווים אותי. כן אני סקרן. בתחילת התהליך, אמרתי לעצמי ובעקבות זאת לגברת במתנת חיים, שלי אין עניין לפגוש את הניתרם. גם לא התנגדות. אם הוא יבקש אעשה למענו גם את זאת. אבל עכשיו אני מרגיש שאני ממש רוצה. ומה יהיה אם הנתרמת תגיד שהיא מאד מבקשת שלא ניפגש ונכיר אחד את השני? אני יושב ומהרהר בסוגיה אני חושב שעלי להסכים לבקשה כזו. האנוכיות שלי להכיר, תצטרך להתכופף. למענה אעשה הכל. באה בראשי מחשבה מופרעת. אימא “ייצרה” ברחמה והביאה לעולם שש כליות. ליהודה לרותי ולי. כל נושאי כליות אלה, אחים הם. ומעתה, האם גם הנתרמת שתישא בקירבה אחת מהן תהפוך במידה מסוימת-מוגבלת לאחות? אחרי מופע המקהלה, נסענו לשוק הפשפשים, היו שם מופעי רחוב בעיקר להקות זמר שלא בדיוק מהז’אנר שלנו ולא ממש התלהבנו. לקראת היציאה עברנו ליד חומוסיה וותיקה שאכלנו שם בעבר והתפתתי לצלחת חומוס טחינה פול. לא רק ששברתי את הדיאטה, גם לא היה טעים…….. באסה. היום אני מתקן, עד כה רק שתיתי מים ואכלתי פירות. במשמרת שלי במד”א ביקשתי למדוד לי לחץ דם בשכיבה. 125/80 תוצאה טובה עבורי, אבל בישיבה היה 130/80. סביר. ממשיך בדיאטה בשתייה מרובה ובחדר כושר.

שלשום היה לי תור לבדיקת הצלבה בבלינסון. בבדיקה בודקים דם מהתורם והנתרם לבדוק אם ישנם נוגדנים בדם הנתרם שעלולים למנוע קליטה של הכיליה ובמקרה כזה כמובן שלא יבצעו את ההשתלה ויחפשו התאמה טובה יותר. חלק מהבדיקה הוא ערבוב שתי מבחנות הדמים. זה מזכיר לי מנהג שהיה ואולי עוד קיים בתרבויות מסוימות. כדי לציין ולהכריז על ברית בין אנשים היו מערבבים דם שהוקז משני הצדדים. אז גם זו סמליות קטנה לקשר הדם שמתרקם. ועכשיו אני חושב למה אני מכניס את עצמי לסנטימנטליות ורגשנות כזו ובונה לי גשר- קשר נפשי. למה אני צריך את זה ואולי יהיה לו רק צד אחד? אבל קשה לשלוט על המחשבות ועל הרגשות קשה הרבה יותר, אם בכלל אפשרי. לפני בדיקת הדם נכנסתי לראיון ומילוי שאלון אצל האחות ענת. היא הרכיבה על זרועי מד-לחץ דם והופ הפתעה. 145/80. מזה הפתעה, אכזבה, דאגה! בדיעבד אני יודע שזה קשור להליכה המהירה במסדרונות ולהתרגשות. בבדיקות ל.ד. ביומיים שאחרי במצב מנוחה, הסיסטולי בין 115 ל 125. נרגעתי. ענת אמרה לי שהנתרמת המיועדת שלי היא רעה עמית, רעייתו של אריה עמית מי שהיה מפקד מחוז ירושלים במשטרה, אבל היא הייתה אתמול והיום לא תבוא.  אכזבה קטנה. אם בדיקות ההצלבה יתנו או קיי, וכל שאר הבדיקות יהיו תקינות, אז עוד ניפגש… אחר כך הייתה הרצאת הסברים. האחות המתאמת, רחל, דיברה על הנהלים, החובות והזכויות של התורמים והמקבלים. נראה שהמדינה בהחלט מעוניינת שאנשים יתרמו את כליותיהם ומסייעת לתורמים שלפחות לא ייצאו ניזוקים מבחינה כלכלית. כך למשל מיום התרומה משך 40 יום אסור לעבוד והביטוח הלאומי מתגמל שכר כאילו יצאתי למילואים. מקבלים עוד סכום גלובאלי להוצאות, ויש. למשל נסיעות, חניות, היום אני עושה בדיקת העמסת סוכר יותר משעתיים בקופ”ח. ביום ראשון מיפוי לב ברמת אביב, גם כמה שעות טובות. יומיים אשפוז…. יש עלויות. ומקבלים גם חמישה או שבעה ימי הבראה ומנוחה בבית מלון. זה נחמד, אקבל. לא ידעתי על הדברים האלה מראש וגם אם לא אקבל מאומה, אמשיך לרצות לתרום.  שום כסף לא עומד בהשוואה לתרומת כליה. פעם במסע הדמיונות עלה לי תסריט שמקבל הכליה שלי הציע לי תשלום ואז “אמרתי” לו: שני מליון דולר, לא פחות! וכאשר הוא התמקח, אמרתי לו: אני רוצה לתת את הכליה ללא כל תמורה ולזכות במצווה ובסיפוק. אם אתה מתעקש לשלם לי, אפסיד את שניהם. שני מיליון!! אבל למה לך לשלם? אני נותן חינם, באהבה!   דיברה גם ד”ר רותי רחמימוב הנפרולוגית של המחלקה. אישה נחמדה שפירטה באופן ברור למה היא חייבת להעביר לנו מידע אודות התהליך שקודם להשתלה, לפעולות הפיזיות של ההשתלה ותוצאות וודאיות ואפשריות של המהלך. אחרי ההרצאה זומנתי לחדר שלה, היא עברה על השאלות והתשובות אודות פרטים בריאותיים שלי ושל בני משפחה וגם קצת בדיקה פיזית. היא ציידה אותי במכתב לקופ”ח בו היא מבקשת לערוך בדיקת מיפוי לב עם תליום (חומר ניגודי שמדגים את כלי הדם בלב) והבדיקה תהיה ביום ראשון הקרוב בצום שבעה עשר בתמוז ברמת אביב. וכן בדיקת סוכר עם העמסת סוכר שכבר ביצעתי הבוקר. נראה שהתוצאה ב”ה טובה. אני ממשיך לבדוק את לחץ הדם שלי. בעז מלכה “מלך הפראמדיקים” במד”א, הסביר לי שהלחץ האמיתי שאליו צריך להתייחס הוא הלחץ בזמן מנוחה ורגיעה. אז הלחץ הסיסטולי הוא בין 125 ל 115. והדיאסטולי בין 55 ל70. ברוך השם!  הרופאה שלחה אותי למזכירות המחלקה כדי לקבוע תור לאשפוז לצורך בדיקות מקיפות. המזכירה אמרה שיש תורים רק בעוד כחודשיים. אמרתי לה שציפיתי ללו”ז צפוף יותר ושאלתי אם אפשר להקדים. “המתן” היא הלכה ושוחחה עם רחל וחזרה עם תשובה “בשבוע הבא בסדר לך”?    “בסדר גמור”. נסגר לימים רביעי וחמישי בשבוע הבא ועד אז לגמור את הבדיקות שכתבתי עליהן. בזמן אמת, הייתה בעיה להסדיר תורים לטווח קצר כל כך. אפילו לרופאת המשפחה יכולתי לקבוע גם בגלל משמרות מד”א, רק לעוד יומיים. הלכתי לפגוש את  שושי מור מנהלת סניף קופ”ח בישוב וסיפרתי לה את כל הסיפור וביקשתי ממנה לעזור. היא ממש נשפכה מרוב התרגשות מזה שאני מוכן לתרום כליה, וסייעה לי באופן הכי טוב שאפשר. תענוג. ובאמת נעים לקבל תגובה כל כך חמה. אז למחרת בבקר הגעתי לקופ”ח והמתינו לי כל הטפסים הנדרשים לביצוע הבדיקות וביצעתי את הבדיקה של העמסת סוכר, התוצאה טובה מאד, ולמחרת אחרי משמרת לילה, נסעתי לרמת אביב למיפוי לב עם תליום. הבדיקה בת שני שלבים, וחייב להיות הפרש של כארבע שעות ביניהן. אז באתי ב 08:30 ויצאתי ב 16:00, ולמחרת אחרי משמרת בקר נסעתי כדי לקבל את התוצאות. כמעט מושלם. יש הערה קטנה ואני מקווה שאיננה בת משמעות לתרומה.

הגיע יום רביעי הגדול. ארזתי תיק ליומיים עמוסי בדיקות שונות ולכן לינה בבלינסון. הגעתי מוקדם כדי להספיק את כל מה שתוכנן עבורי. מיד ירדתי למיון להפיק מדבקות אשפוז, שאלון ובדיקת לחץ דם. 125/70.  נרגעתי. אם הלחץ היה מעל  140, היו מרכיבים לי הולטר (מכשיר שמודד ורושם לחץ דם כל שעה באופן עצמוני) ליממה או שתיים.  בדיקות דם מהווריד לתריסר מבחנות שונות, ומסרתי לענת את טופסי הבדיקות שביצעתי.  תוך שאני נע בין ענת למזכירת המחלקה ועוד, תופסת אותי ענת:

“פגשת כבר את המיועדת לקבל את הכיליה שלך”?
“לא”
“אתה רוצה”?
“בוודאי”
“בוא איתי”. צעדתי בעקבותיה לחדר הישיבות הקטן ובעיקבותי נכנסה אישה נעימת סבר מלווה באריה עמית אותו זיהיתי מהתקשורת ומיד ידעתי כי זו רעה, חברתי לפרויקט הייחודי הזה. אבל המתנתי לענת שאמרה, “רעה ואביגדור, הכירו נא.” באמת התרגשתי עד עיניים מצועפות (לא נדיר אצלי) ורעה ממש השתנקה. שמחתי לפגוש אישה לבבית שאני בטוח שהייתה מעדיפה להיות מן הנותנים ולא מהמקבלים, אך בורא עולם הנהיג את עולמו כך שאישה זו, למרות שהקפידה על בריאותה (ומעולם לא עישנה) בגלל איזו מחלה שלא אוחנה וטופלה כראוי, הגיעה עד דיאליזה ולהיזקקות לתרומת כיליה. סיפרנו מעט על עצמנו, משפחותינו ועיסוקינו ואז נכנסה לחדר הפסיכולוגית שצריכה לראיין אותי.  היה ריאיון בכיף, רקע אישי ומשפחתי ואני מניח ששכנעתי אותה שאני מודע למעשה והשלכותיו אח”כ היה ריאיון עם עובדת סוציאלית שגם היא ביקשה רקע וכולי אבל נראה לי שהיעד שלה היה לוודא שאני פועל ממניע אלטרואיסטי טהור וללא לחצים ומניעים זרים. צילום חזה, והמתנה לאקו לב. מתברר שאקו לב צריך להידחות למחר, ומכיוון שאין עוד בדיקות להיום ועוד היום גדול, יצאתי הביתה עם מיכל גדול לאיסוף שתן. בבקר חזרתי למחלקה עם צנצנת גדושה. עוד בדיקות דם, אקו וסי טי. בדיקת הסי טי לא נעימה כי במהלך השהות בתוך מתקן הבדיקה, מוזרק לווריד יוד שגורם תחושה לא נעימה. חום במקומות מסוימים בגוף ותחושה זיפתית כזו שליוותה אותי כמעט יומיים.

מבית החולים יצאתי למד”א ירקון במטרה לפגוש את חיים דורי, מנהל מרחב ירקון. משפט הפתיחה היה  “באתי אליך לדווח לך כמנהל, לספר לך כאדם ולחלוק איתך כחבר” וסיפרתי מהחל ועד כלה. הוא הקשיב בעיניים נוצצות, שאל כמה פרטים וביקש מעט הרחבות. הוא הפליג בשבח התרומה ובסוף אמר. “כיוון שאתה חולק איתי גם אני אחלוק איתך” והמשיך לספר כי רעייתו, לאחר שנים ארוכות של עישון ו COPD, הגיעה עד מצב של 20% תפוקת ריאות, נזקקה לתרומת ריאה ומזלה הטוב ובעזרת השם, חודש מיום שנרשמה לתור להשתלה, נמצאה לה ריאה מתאימה וכבר למעלה משלוש שנים, איכות חייה וכל תיפקודיה שופרו לאין ערוך. ברוך אתה ה’ רופא כל בשר ומפליא לעשות, בעזרת שלוחיו המסורים ונאמנים. אני מאד שבע רצון ששיתפתי אותו.

יומיים אחרי פגישתי הראשונה, ובינתיים היחידה עם רעה עמית, קיבלתי ממנה סמס:

 “שלום אביגדור ראית עד כמה התרגשתי לפגוש אותך אך מעבר,נגע לליבי טוב הלב הנדיר שלך, יכולת הנתינה, השפה הרהוטה, שמחת החיים שלך חום הלב והחיוך בעיניים שלך. אהבתי שיש מאחוריך משפחה חמה ועמית שותף למחשבה שלי. אני חופרת לך יודעת אך רציתי שתדע שבעצם רק עכשיו קלטתי ואני כל כך מאושרת ללא קשר למה שיהיה וכמובן מקווה שיהיה טוב זהו סיימתי”

מיהרתי לענות לה: “תודה לך על המילים החמות שמלטפות את תוכיות הלב. אני עוד בסידרת הבדיקות ומייחל שבסיומן נקבל הודעה שנותר רק לקבוע מועד ולבצע. אני מקווה שזה יהיה זריז, יותר בעבורך מאשר בעבורי. היו שלום יקירי, הברית ביננו כבר נכרתה. בעזרת השם נגיע יחיו ליעד המצופה.”

רעה: “בע”ה אמן ומקווה שלא יציקו לך עם הבדיקות”.                                                                 

אבל הרופאה שלי מקופ”ח, ד”ר ספיס, התקשרה שבאק”ג טליום ראו משהו קטן ואני מתבקש לפנות מידית לקרדיולוג. אני חושב שזה חסר משמעות כי במחלקת ההשתלות לא העירו על זה.

מסרונים. “רעה, עוד מעט שבת, ובכל שישי אחה”צ אני משוחח עם בני, אחי ואחותי. החלטתי שבינתיים רק אסמס לך. עד שיגיע ההיום הגדול שבעז”ה תהיה קרבת דם ביננו. אני עדיין פוחד מקשר נשמתי עמוק מידי שמא….  השבוע עשיתי כמה בדיקות ואני מתפלל שתוצאות כולן כפי ציפיותנו. בדיקות דם במעבדה-ב”ה. ככל שתלוי בי אני משתדל להחיש כל דבר והחלטתי שבעז”ה כל תכנית אחרת תהיה משנית  לניתוח תרומה-השתלה. רעה, המשיכי להיות חזקה והדביקי את יקירייך באופטימיות. ובינתיים שבת שלום ומבורך לך, לאריה, ילדיכם ונכדיכם. אביגדור.”

“אביגדור יקר שמחה לקרא את מילותיך אנחנו סועדים כרגע ארוחת שבת עם כל הילדים והנכדים בעז”ה שאכן נוכל בעתיד להתקשר לאחל שבת שלום אין מילים להביע את הערכתי לך יומיים מתקשה להירדם מהתרגשות מסור שבת שלום לבני משפחתך תודה מעומק ליבי”.

בבקר יום ראשון שלחתי מיסרון לענת שאני מבקש לטפל בתיק שלי על פי כל הנהלים המתחייבים, אבל אני מבקש להחיש את מה שניתן, כי אני מעוניין להשלים את המהלך כולו בהקדם והיא מיהרה לענות כי תשתדל. שעתיים אחרי, טלפון מהמחלקה שצריך עוד בדיקות דם ושתן ושולחים מייל מפורט. שוב ד”ר ספיס, וצריך בדיקת דם כזו שמתבצעת רק בכמה מרפאות נבחרות. קבעתי תור ליום חמישי והיום אני עושה איסוף שתן של 24 שעות. לכן הזזתי את משמרת שלי באמבולנס לתחנת שבי שומרון שהיא תחנה “רגועה” יחסית, ודווקא היום שתי נסיעות, ויצאתי לדרך עם צנצנת האיסוף. רעה, בשבילך, הכל הכל.! רק שתשובי לאיתנך ותהיי בריאה למען כל אוהבייך ואהובייך.

באמצע השבוע שעבר, שיחת טלפון מההשתלות. ד”ר רחמימוב מבקשת עוד בדיקות מעבדה. התקשרתי לענת ושאלתי מה קרה והיא אמרה שהרופאה עברה על תוצאות הבדיקות וצריך עוד. אמרתי בצורה קצת נרגזת שחבל שלא עוברים על כל הבדיקות יחד כי עכשיו שוב צריך תור לרופאת קופח ושוב תור למעבדה. אני מוכן לעשות הכל כדי שהתרומה תתבצע, אבל בבקשה, תרכזו הכל שלא אבזבז זמן שעל ידי ריכוז ובדיקה ניתן היה לחסוך אותו. כיוון שדיברתי עם ענת בנימה קצת נרגזת, שלחתי לה סמס התנצלות. הרי ברור שהם דורשי טובתי ולא מגיע להם לחטוף על הראש. אז ארגנתי טפסי בדיקה ואת אחד מהם אי אפשר לעשות בקרנ”ש אלא רק בכמה מקומות נבחרים. נסעתי לאריאל, נתתי דם וחזרתי הביתה (מרוב בדיקות דם עוד ירד לי ההמוגלובין…)  נתבקשתי לעשות עוד פעם בדיקת סוכר בהעמסה. אז בלילה הקרוב  אעבוד ברמת השרון, בתקווה שאסיים בזמן, כי יש לי תור בקופ”ח שם ב 07:30.

חלפו כעשרה ימים. כמעט בכל יום הייתי צריך לעשות משהו כדי להתקדם. ב”ה שהעמסת הסוכר התבצעה כמתוכנן. נהג משמרת בקר בא להחליף אותי ב 06:30 במקום ב07:00. מיד יצאתי להתפלל בבית הכנסת התימני שבסביבה, והגעתי בזמן לבדיקה. הכי טוב שהתוצאה יצאה תקינה. בינתיים קרדיולוג בבלינסון בדק את  האק”ג טאליום שלי ואמר שצריך לבצע אקו לב במאמץ. כיוון שעדי ואני יצאנו לירושלים ליומיים שלושה התקשרתי לשושי מור הנהדרת מקופ”ח בקרנ”ש, וביקשתי ממנה שתוציא לי הפניה והתחייבות לבדיקה. במקביל סידרתי תור במכון בצומת רעננה ליום שני. ביום שישי פניתי לקופח לקבל את ההתחייבות ובהנהלת הקופה אמרו להתקשר ביום ראשון. ואז סרבו לאשר את ההתחייבות ואמרו שעלי לבקש זאת מקופ”ח של רעה. מיד התקשרתי לרחל בהשתלות ויידעתי אותה. היא אמרה שהיא תפנה לרעה או אריה להסדיר. מכיוון שחששתי שמרוב שיש לרחל המון על הראש וענת בחופשה, משהו עלול להתפקשש, התקשרתי לרעה שבדיוק סיימה לעשות דיאליזה, היא אמרה שתתקשר לאריה. היא חזרה אלי ואמרה שרחל אכן התקשרה והוא כבר יצא לקופ”ח לקבל את ההתחייבות ואחה”צ התקשרו אלי מבלינסון שהבדיקה תערך שם. באתי בזמן וכל הטפסים היו מוכנים. לבשתי בגדי ספורט הריצו אותי על המכשיר (היו מבסוטים מהכושר שלי) והכי הכי, הכל בסדר גמור!! הרופא כתב את התוצאות ועליתי איתן בשמחה למחלקה, ושוב הייתה לי פגישה מלבבת עם ד”ר רותי רחמימוב והעברתי את גם את דף בדיקת לחצי הדם. אני מקווה שפרק בדיקות התאמה לתרומה הפיזיות נסתיימו. בעצם יש לי מה שאין להרבה אנשים, אישור שאני בריא לחלוטין. הודו לה’ כי טוב, כי לעולם חסדו.

אבל רעה, היא ממשיכה להתייסר בכל מגבלות המזון והשתייה שנגזרו עליה, ובדיאליזה שלוש פעמים בשבוע. היא כבר כל כך קרובה לליבי ואני מלא חמלה ורצון לעזור לה. אני מתפלל לה’ שהביאני עד היום בכל חיי ובעיקר בתהליך זה, שיביאנו במהרה ובהצלחה לסיום התהליך ואז “נשיר שיר חדש וברננה נעלה” למרות שאני מעריך שאם היא הגיעה עד היום למרות כל הסבל, עכשיו, כשאור חדש עומד לבקוע, לא תפקע סבלנותה. יש תורם, בדיקותיו תקינות, בדיקות ההצלבה – אור ירוק. להיאחז בתקווה, לטפח אותה, להמשיך להגביר ולהכביר תפילה. ביום שישי האחרון, בהתכתבות השבועית שלנו שאלתי אותה לשמה המלא ואת שם אימה. רשמתי לפני: רעה בת עמליה מרים. וכך מזכירים אותה בתפילה לרפואת החולים. “ויהיו נא אמרינו לרצון לפני אדון כל”.  לא יפה מצידי, אבל אתמול לא עדכנתי אותה שהבדיקה נערכה והתוצאות טובות מאד. הבקר, מיד לאחר שחרית, עוד במרומי רמת גלעד, סמסמתי לה והיא הגיבה בהתרגשות רבה וסיפרה שהיא ואריה לא סיפרו לאף אחד על התהליך, והיא כבר בעיצומו! ועניתי מיד  “טוב עשית שלא סיפרת. אני חלקתי עם משפחתי הקרובה בלבד ומעט מאד חברים. לעומתך, לי היו התלבטויות…. כעת אני ממוקד מטרה ובעז”ה בקרוב נוכל לספר על מה שכבר בוצע. יברכנו ה’ ויעזרנו, שהכל יגיע לתוצאה המיוחלת ובהקדם”.

כשהגיעה בדיקת אק”ג טאליום עם הערה קטנה, ד”ר ספיס ציוותה עלי להבדק ע”י קרדיולוג של הקופה. אז הגעתי אליו היום אחה”צ עם תוצאות אקו לב במאמץ מאתמול, כמובן שהיה שבע רצון. יותר מזה, הוא אמר שהממצא  באק”ג טאליום ממש לא משמעותי והוא לא היה מבקש אקו מאמץ. יצאתי ממנו וראיתי רופא עיניים, דלתו פתוחה ואיש לא ממתין. איש נחמד, פנסיונר שעלה מארהב, קיבל אותי בשמחה ובדק היטב ונתן לי אישור שהכל בסדר גמור. תודה לריבון על הכל, שום דבר לא מובן מאליו!!

עכשיו צריכים לקבוע לי תורים לבדיקה פסיכולוגית באיזה מכון, וגם וועדה רפואית. לא נראה שיהיו משוכות קשות למעבר, ו… תאריך לניתוח. אנחנו לקראת אוגוסט עונת המלפפונים והחופשות, נראה מה יהיה ואיך יתקדם. תפילות.

אתמול הרמתי טלפון לרב הבר, דיווחתי לו על מצב העניינים. אמרתי שאנחנו מבקשים שהניתוח לא יבוצע במהלך החגים ומכיוון שאני ממוקד מטרה להקל על רעה עמית, ובהקדם האפשרי הייתי שמח אם יוכל לקדם. אחרי כמה דקות עלה בדעתי לומר לו עוד משהו, שוב חייגתי והיה תפוס. הרב חזר אלי, ואמר “כבר פעלתי לקדם.” צדיק. הבקר כתבתי לרעה על השיחה ואחרון המיסרונים היה מרעה. “ענת בחופש, בראשון היא תטפל בכל“.

יום שישי ערב שבת קודש פרשת עקב

השבועיים האלה הוקדשו לקביעת תורים. סדר הפעולות הבאות הוא: אבחון פסיכולוגי, התייצבות בפני וועדה ממשלתית ועם אישורה אפשר לקבוע תור לביצוע העברת הכיליה מרשותי- גופי, אל הנתרמת, רעה.

קטע ממסרון שלי לרעה: “סיימתי את הבדיקות הפיזיות. נשארה עוד בדיקה באיזה מכון חיצוני, וועדה של משרד הבריאות כדי לאפשר לי לתרום ולקבוע תאריך. היי בטוב ולהתראות.”

רעה: “וואו. איזה אושר. אביגדור, שמחה ראשית שאתה בריא וזה כבר נפלא!! עכשיו מתרגשת עמית ואני לא סיפרנו לאף אחד גם לא במשפחה הקרובה עכשיו בוכה קצת (סמיילי בוכה) תודה.”

אני: “טוב עשית שלא סיפרת. אני חלקתי עם משפחתי הקרובה בלבד ומעט מאד חברים. לעומתך, לי היו התלבטויות… כעת אני ממוקד מטרה ובעז”ה  בקרוב נוכל לספר על מה שכבר בוצע. יברכנו השם ויעזרנו שהכל יגיע לתוצאה המיוחלת ובהקדם.”

רעה: “מראש החלטתי לא לספר לאף אחד בעז”ה כשההשתלה תתבצע עמית יעדכן את הילדים יהיה לי קשה לספר לפני ואני רוצה להיכנס ללא התרגשויות ולקחתי בחשבון שאחרי” בעז”ה קצת “יכעסו” עלי אני מודה עמוקות למשפחה שלך זה לא מובן מאליו וכן ד”ר רחמימוב מקסימה עם אנושיות חמה רבה.”

אני: “שלום רעה. אני משער שעכשיו את בדיאליזה, יסייענו ה’ שתהה זו מהאחרונות בחייך. כיוון שניסתיימו בדיקותיי הפיזיות ונותרו רק פסיכולוג ואחריו וועדה, התקשרתי לרב הבר, דיווחתי לו והבעתי את תקוותיי שיקבעו לנו תאריך בהקדם, כי אשתי ביקשה ממני שהניתוח לא יפול על החגים ועכשיו עונת המלפפונים והחופשות. הבטיח להשתדל. כי באמת אני רוצה שתהיי-נהיה מעבר.”

רעה: “אביגדור יקר… אמן שתהיה זו אחת האחרונות זה קשה מנשוא למרות שאני לא אוהבת לקטר ותמיד משתדלת לחייך תודה לך אביגדור יקר אתמול צפיתי בטלביזיה הייתה אישה שתרמה כיליה דרך הרב הבר ויצאה מהניתוח לאחר יומיים היא שבה לבקר את האישה שלה תרמה זה היה מרגש גם הצורה בה התייחסה לתרומה כמוך. מותר לשלוח חיבוק אני מקווה.”

כמה מסרונים טכניים קצרים

רעה: “… מחר תוכל להעביר לרחל וענת מסר בעיניין.  אביגדור אתה נוגע לי בלב החשוף ומרגש אותי מאד.”

אני: “אעשה זאת אי”ה מחר. רעה יקירתי, נכנסתי לעינין בלב טוב ואני שמח מאד שפגשתי טוב לב וחמימות אנושית קורנת. היום שנינו זקוקים זה לזה… ואנחנו ממשיכים ועושים את אשר ביכולתנו לבצע ובהקדם בעזרת השם.”

רעה: “אם לא הייתי חולה לא הייתי פוגשת אדם כמוך ולא הייתי יודעת עד היכן מגיע טוב הלב והנתינה. בורכתי. אמן.”

אני: “בורכנו.”

עוד מסרונים טכניים

רעה: ענת הודיעה לי שיש לנו וועדה ב 1/9/15 ושהניתוח יהיה לפי בקשתך לפני ראש השנה. מאחר ואתה משתחרר לאחר יומיים ואני חייבת להישאר שבועיים היא שאלה אותי אם תהיה לי בעיה להיות בבית החולים בראש השנה. ברור שלא וזה יהיה החג המאושר בחיי אני כל כך שמחה בע”ה שהכל יעבור בשלום. תודה אביגדור.

אז אמנם לא תיאמו איתי, אבל אני מניח שבעזרת השם ובשטו”מ אתאשפז ביום א כב אלול למחרת שבת גרעין נחשון, ביום ב יתבצע הניתוח, אהיה כמה ימים בביה”ח ולשבת אחזור הביתה. ההתרגשות והדאגה מתערבלות בראש. בהחלט התרגשות, אני כל כך מזדהה עם סיבלה וציפיותיה של רעה שאני מפתח ציפיית אושר והליכה לקראת דבר גדול. נכון שגם אני ניתרם אבל באמת, זה לא אותו דבר. וגם לבוא ליום דין עם עוד תוספת לרשימת הזכויות לא יזיק. גם במימד הלאומי, כשאנו, עם ישראל מראים לריבון שיש ארגון גדול וחשוב כמו מתנת חיים והוא שוקק חיים אבינו שבשמיים לא יתעלם.

י”א אלול תשע”ה

כבר כמה שבועות שזנחתי את הכתיבה.  בבקר אחד, במסגרת משמרת מד”א הייתי בבלינסון, עליתי למחלקת ההשתלות לפגוש את ענת לראות אם אפשר לסגור תאריך לתחילת ספטמבר. החלטתי, שאם אפשר להקדים את הניתוח אני מוכן אפילו לוותר על שבת גרעין נחשון שאני ממש מצפה לו, לטובת ההקדמה. גם רחל נכנסה לחדר ואפילו ד”ר רותי רחמימוב.  המצב הוא, שב ה’ אלול 20-8-15 יש לי ראיון איבחון עם פסיכולוגית במרכז הלאומי להשתלות ובאותו מקום ביום ההתכנסות הראשון של הוועדה העליונה ב 1-9-15 עלי להופיע בפני הוועדה. כולנו מניחים שהיא תאשר את תרומתי, אבל צוות בלינסון לא קובע תורים לפני האישור הסופי. בנוסף הם עוד לא קיבלו את תכנית עבודה של חדר ניתוח לספטמבר. בתחילת ספטמבר יש להם תאריך רק לתרומת כליה לנערה צעירה. כך שהניתוח ידחה/ יערך רק אחרי שמחת תורה. אכזבה בעיקר לרעה, אבל היא כבר השלימה עם הדחיה וכתבה “עכבה לטובה”

בינתיים הסתבר שההשתלה תדחה ומכיוון שלא תערך לפני ראש השנה, היא תהיה לאחר שמחת תורה.

סמס 15-8-15 אני. “ברכת שבת שלום רוגע. הציפור התרחקה קצת אבל בעזרת השם נגיע והכל יהיה טוב.”

תשובה מיידית: “שבת שלום אביגדור, לך ולבני משפחתך……..אומרים עכבה לטובה ואולי אכן עדיף כך למרות שהייתי כבר ממש בפנים. נעבור את החגים ואז נתאחד. תודה.  (וצרפה ציור של פרח).”

יום שישי שאחריו. אני: “שלום רעה. נכנסנו למצב שהתנועה העיקרית בו היא של שעון הזמן החולף. אותו אי אפשר לעצור….. להערכתי יקבעו לנו בסביבות 11-10-15. אמנם יותר רחוק משרצינו, וזה בערך אותו משך זמן מהיום כמו מפגישתנו בבלינסון ועד היום…”

רעה: “… כל הבדיקות שלי תקינות…”

24-8-15 רעה: בשעה טובה הגיע הזימון לוועדה אני בהתרגשות גדולה. שיהיה לנו בהצלחה. ושוב, אין לי מילים. אביגדור אתה מלאך. עכשיו בוכה.”

אביגדור: “מינעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי ישכר לפעולתך”  חייכי והתפללי. עוד מעט...”

רעה: מחייכת.

ביום חמישי שעבר הייתי בראיון פסיכולוגי. שוב לספר את סיפורי האישי. אבל הפעם היא ביקשה ממני לצייר עץ, בית, ולהעתיק צורות שונות לדף אחר, ואח”כ הפתיעה אותי כשביקשה לשוב ולצייר את הצורות מתוך הזיכרון. נדמה לי שזכרתי 5 מתוך 10. אחרי היה מבחן רורשך. כיוון שבמד”א ובחדר כושר אני רואה הרבה נשיונל גאוגרפיק, הרבה מ”הכתמים” שעל הדפים נדמו בעיניי כבעלי חיים שונים.

אין יום שאינני נזכר ברעה וחושב עליה ועל הניתוח כמה פעמים. היום עלה בראשי דימוי למצבנו ויחסנו. אנחנו מאורסים לקראת שידרוג קשרנו למעמד אח ואחות. “החתונה” אחרי החגים.

הוועדה בשבוע הבא. אמנם בראש אני יודע שהכל בסדר ואין עילה לפסול אותי מלתרום ואת רעה מלקבל, ובכל זאת יש קצת פרפרים בבטן.

בשבוע שעבר התיצבתי בפני הוועדה. בראש הוועדה ישב פרופסור מיימוני שהיה מנהל בי”ח שניידר ואיתו ישבו משפטנית, פסיכולוגית, עו”ס (אילנה בן שחר), נציגת ציבור, מזכירת הוועדה וקלדנית. הם שאלו את השאלות שציפיתי שישאלו, עניתי והרחבתי בכנות על פי ידיעותי, ערכי ואמונתי. ישבתי מולם למעלה משעה ויצאתי בתחושה טובה. ככלות הכל הם שם לא כדי להכשיל אלא כדי להכשיר. הם עמדו על הנושאים שהם מחויבים לוודא שהכל מתנהל על פי החוק, הנוהל והמוסר.

היום ענת שלחה לי מסרון שהוועדה אישרה את התרומה וכשיהיו תאריכים לחדר ניתוח היא תתאם איתי.  שיהיה בשעה טובה.

כבר לפני שבוע ענת התקשרה וקבענו שהניתוח יתבצע בעזרת ה’ ביום א כח תשרי 11-10-15 . זה לא שינה הרבה בתחושות ובדריכות לקראת, רק מעין תחושה של כניסה לישורת הלפני אחרונה. אתמול שלחתי בקשות לסידור עבודה באוקטובר. בשורה של 11\10 כתבתי: ניתוח אלקטיבי. בערב ראש השנה שלחתי לרעה ואריה סמס ברכה. התפלספתי קצת בטרמינולוגיה שהיא לא בדיוק הסיגנון בסביבתם הטבעית, אבל אני משוכנע שהיא מובנת להם. רעה היא אישה כל כך עדינה ורגישה והיא כל כך מודה לי על נכונותי לתרום, זה קצת מביך ואני באמת יכול להבין אותה. האם אצליח להעביר לה את תחושתי שאני לא רק תורם אלא גם מקבל?  אתמול דמיינתי את פגישתי איתה שתהיה לאחר ההשתלה. בטח נהיה שנינו בעיניים לחות ואני אומר את מה שיעלה בליבי ודעתי באותו רגע. כרגע המחשבה שלי היא לומר: כי במידה מסוימת לא לך נתתי ולא ממני קיבלת, אלא הקב”ה נתן לי באמצעות הורי שתי כליות והוא שומר על בריאותי התקינה מזה שישים וחמש שנים. הוא יצר את האדם כך שיוכל לחיות חיים תקינים גם עם כליה אחת. אז עכשיו, אני מחזיר לה’ כליה אחת מהפיקדון והוא החליט שהיא תעבר אלייך. אני שמח בזכות שהייתה לי לשמור אותה עבורך ומתפלל ליוצר האדם כי היא מתאימה לך ותשרת אותך שנים ארוכות וטובות, עתירות שמחה ומעש. בבריאות הגוף, צלילות הדעת עטופה באהבת משפחתך ורווה נחת מכולם. לא עלי המלאכה לגמור ואין אני בן חורין להיבטל ממנה. את שלי אעשה בנכונותי לתת, וכולי תפילה שההשתלה תיקלט ותתפקד היטב מיד עם חיבורה לגופה של רעה. אני מכיר את הסטטיסטיקה ששמונה אחוזים מההשתלות אינן מצליחות. אז אני מודע ועלי להגביר תפילה ששנינו נימנה על המוצלחים ביותר. ואם חלילה לא, לא אתחרט שתרמתי. כי אם בגלל החשש ליפול לשמונת האחוזים, אני לא אתרום ואולי לא יתרמו כלל, מה יהיה על 92 האחוזים הנותרים?

בערב יום הכיפורים רעה הקדימה אותי בברכתה אלי: “אביגדור יקר. מאחלים למשפחתך וליקירך גמר חתימה טובה וצום קל. מי ייתן והשנה הזו תביא איתה שלום אחווה ומעשים טובים. איש מיוחד אתה בליבנו.”

ואני כתבתי כה: “רעה יקירת הלב. אני חושב עלייך המון. מייחל ומתפלל שלאחר שמחת תורה יפתח פרק חדש ונהדר בחייך (ואני בטוח שגם בחיי). מנקודת מבטי, הדבר הרוחני המרכזי הוא, להפנים שלא הכל מובן מאיליו. תמיד יש תקווה ותמיד צריך להודות לבורא על הכל. היו ברוכים ומאושרים וגמר חתימה טובה.”

רעה: “תודה אביגדור. אמן.”

ליום הכיפורים נסעתי לישוב חרמש בצפון מערב השומרון. ישוב עם מעט דתיים שזקוקים לחיזוק המניין.  בלי שהתכוונתי לכך, חשבתי המון על הניתוח, ההשתלה, רעה ומשפחתה. אני חושב שלא עברה שעה שלא נזכרתי בכל אלה. גם היום. כבר יש לי בראש מעין ספירה לאחור, או בסלנג הצבאי “טבלת יאוש” ואני חוזר למחשבות תכופות כמו לפני חודשים בתחילת התהליך. בשבוע שעבר נתבקשתי  להתקשר לד”ר רותי רחמימוב שרוצה-צריכה להסביר לי על משמעות האבן הזעירה שבכיליה שלי. אינני יודע אם באחת או בשתיהן, ואיזו מהן הרופאים מתכוונים להעביר ממני אל רעה. אשמע מה בפיה.

יום רביעי כ”ד תשרי תשע”ו

השבוע נולדה לי נכדה, פלג הקטנה והלב מלא אושר. שוחחתי עם ד”ר רחמימוב והיא אמרה שהיא חייבת ליידע אותי שישנה איזושהי סכנה בגלל האבן הזעירה שבכליה. אבל מזה שאחרי שהאבן התגלתה נתבקשתי לעשות עוד בדיקות וכיוון שהן היו תקינות העסק המשיך להתגלגל וגם בנימת דיבורה “שמעתי” שזה סיכון ברמה נמוכה מאד, סטטיסטית ורפואית, הבנתי שהשיחה היא בגלל נוהל מחייב. מכל מקום סיכמנו שאפנה ליעוץ רופא מומחה שלא מבלינסון. דיברתי עם רותי והיא אמרה שתנסה למצוא ואח”כ עם הרב הבר שאמר שידבר עם מומחה לאבני כליה ויקבע לי תור לבדיקה ויעוץ.

המשך בבית החולים ביום ההשתלה.

הייתי עסוק וטרוד וכמה ימים לא כתבתי. הרב חזר אלי ואמר לי שדיבר עם המומחה לעניין שעובד  בתל השומר, בשיחה טלפונית לחו”ל ואמר בשם הרופא שאין צורך בבדיקה ואין מה לדאוג כי בכלל לא בטוח שהאבן תתפתח ואם כן תגדל, ניתן לטפל. והמליץ ללכת לניתוח בלב שקט. אבל הלב לא שוקט ואני חושב על הניתוח והמסביב הרבה שעות ביממה. בערות ובחזיונות לילה. וככל שהמועד מתקרב, העיסוק הנפשי הולך ומתגבר ואני סופר את הימים והשעות כאילו אני עומד לצאת לחופשה וממתין לטיסה. אני באמת דרוך ונרגש. אתמול עבדתי משמרת אחרונה לפני הניתוח עם יניב יוסף, אחד היחידים ששיתפתי אותו בכוונה לתרום. נפרדנו בהתרגשות ואני יוצא ל “מחלה” לחודשיים שלושה. כל השבת לעסתי וטחנתי שוב ושוב. למרות שלא רציתי. האם בכלל אפשר אחרת?? במוצ”ש ארגנתי תיק עם מה שאני צריך לשהייה בבלינסון. בבקר התעוררתי מספיק מוקדם להליכה מהירה אח”כ למקווה (מצווה כזו אני רוצה לעשות בטהרה), תפילה, אכלתי מעט פרי ויצאתי בטרמפ לבית החולים. פגשתי את רעה והיא נרגשת יותר ממני. היא שבה והודתה לי ואני אמרתי שגם אני חייב לה, כי בגללה יש לי אפשרות לתרום ולזכות במצווה כזו ובקבלה יש הרבה נתינה. עכשיו היא בדיאליזה. אני תפילה שתהיה זו הדיאליזה האחרונה בחייה ומכאן תצא לחיים חדשים, טובים וארוכים (כ”ף, אחת דגושה ואחת רפויה).

גילחו לי את הבטן, התקלחתי ועכשיו אני במיטה, עירוי נוזלים נעוץ באמת ידי ואני מקליד. המנתחת, ד”ר ויזנר באה אלי לפרט באזני את כל תהליך הניתוח, החתימה אותי על טופס ההסכמה ואני עכשיו שלו ורגוע. מזכיר לי צניחה. כשהדבוקה קמה ומתחילה להצטופף לעבר הדלת, הפחד נמוג…

המשך, יום שישי חמישה ימים לאחר הניתוח

הפחד נמוג אבל מחשבות טורדות נכנסות למסך. עומדים להוריד אותי וספקות ישנות משמיעות את קולן, דעתן: אולי זה מהלך שגוי, ואם לא יצליח, אולי אני אזדקק לכליה הזו באופן נואש, ואני מנסה להיות שכלתן ולהשליט את ההיגיון על המחשבות שעולות ואיני יודע אם מעולם הדמיון או מעולם ההיגיון הצרוף באו. פתאום נזרק ג’וקר לשולחן: אולי עשית את כל זה בשביל שכולם יגידו לך כל הכבוד אביגדור. ואולי, איך וויתרת על כל כך הרבה משלך ושל משפחתך למען אישה שמעולם לא ראית?? השאלות נשאלו והתשובות נאמרו ונגמרה גם החקירה המשנית. עד שהספקות נמוגו מחלל הלב והחדר. שמחתי שהייתי לבדי בדקות אלה וכל השאלות עברו עיבוד נוסף עוד בשעה שיכולתי לומר סטופפפ! אני יורד מהעגלה. הייתי רגוע יותר, לקחתי ספר תהילים ואמרתי כמה פרקים ומה מנחם ומחזק יותר מזה? בדרך לחדר הניתוח שרתי ניגון חסידי שצף ועלה בלי שבחרתי בו מתוך מחשבה, והשירה, שימחה ועודדה אותי. (הניגון הוא זה שחיברו אליו את המילים “בזכות יוסף הצדיק אפרים ומנשה”) והתעוררתי כשעדי אוחזת בידי ומלטפת ברוך את פניי, הבטן כואבת והתנועה קשה. מכל הלילה הזה נשארו לי רק קרעי זיכרון עמומים וטוב שכך.

האם עיכלתי ממש שיש לי רק כליה אחת? האם הפנמתי עד תוככי הנפש שתרמתי כליה? שכליה שנתן הבורא יתברך באמצעות הורי הועברה לרשותו, לשימושו של אדם אחר ואחרת לא תצמח לי במקומה? לדעת אני יודע. אך עד שיהה זה חלק מהוויתי בלי שיש תהיות ואף לא מחשבה לגביו כמו כל אבר מגופי שאני מכיר מינקותי, זה כנראה יקח עוד זמן.

אפילוג

ראש חודש מרחשון תשע”ז. חלפה שנה. רעה ואריה עמית באו לביתנו לחגוג יחד. ברוך ה’! חייה של רעה הוטבו עד אין ערוך ואני ממשיך להיות בריא ופעיל. אין לי שום תחושה גופנית הקשורה לניתוח וחזרתי לכל הפעילויות שלי כפי שהיו טרם הניתוח. רק התחושה השתנתה. הודאה בשמחה רבה לבורא עולם ויוצר האדם, על שזיכני בבריאות טובה, הדריכני לבחור נכון, ואיפשר לי לתרום כליה.