אלול, תשע”ו
שמי אופיר, והיום אני בן 44. הסיפור שלי החל לפני 31 שנה, עוד הרבה לפני שידעתי שאני בכלל קשור לסיפור הזה. אני הייתי אז בגיל 13 וחגגתי בר מצווה, והייתי נער שמח, סקרן, קצת שובב, אוהב לטייל, בקיצור – נער ככל הנערים. אז באותו זמן לא ידעתי בכלל מהי כליה, ושיש לי למעשה 2 כאלו בתוך הבטן כמו לכל אדם נורמלי, וכל הנושא הזה ממש לא עניין אותי ולא העסיק אותי. היו לי פשוט עניינים הרבה יותר חשובים לעסוק בהם באותו גיל…
אבל במקום אחר לגמרי, ביישוב קטן בגליל חיה לה משפחה אחרת שבכלל לא ידעתי על קיומה. ובמשפחה הזו, שגם היא הייתה משפחה רגילה ככל המשפחות, דווקא מאוד מאוד התעניינו בנושא הכליות. למעשה, לא הייתה להם שום ברירה בעניין זה משום שאבי המשפחה, שמואל, חלה במחלה קשה שפגעה בכליה שלו, והוא נזקק לתרומת כליה בכדי להחזיק מעמד ולשרוד בחיים. שמואל היה אז בן 52 והיו לו אז 4 ילדים. הילד השני, יעקב, לא התלבט כלל, והחליט שהוא רוצה לתרום כליה לאביו. תהליך תרומת הכליה היה אז תהליך די מורכב ומסובך אך יעקב לא היסס, עבר את כל התהליך ובסופו של דבר תרם את אחת משתי כליותיו לאביו. בזכות הכליה של בנו, זכה שמואל לעוד שנים רבות בהם הספיק לראות עוד כמה נכדים, ליהנות מהחיים, ולהגשים הרבה דברים אחרים שחלם לעשות. גם בנו יעקב, לאחר תרומת הכליה הרגיש מצוין, התאושש במהרה וחזר למסלול החיים הרגיל. חלק משגרת החיים של תורם כליה הוא לעשות אחת לשנה, בערך, בדיקות שגרתיות של תפקודי כליה. יעקב כבר התרגל לסיפור הזה. בכל שנה ניגש למרפאה, עשה את הבדיקות הדרושות, חיכה לתוצאות, וכשהן הגיעו, אמר לו הרופא שכרגיל הכול בסדר, והוסיף, בחיוך, שהוא בכלל לא מבין מדוע הוא בא לבדיקה…
כך חלפו להם השנים, יעקב הקים בעצמו משפחה, פיתח עסק שהקים, חי חיים שגרתיים לגמרי, וכבר כמעט שכח שהוא בעצם חי עם כליה אחת. הכליה האחת תפקדה, למעשה, בדיוק כמו שתיים. אלא שבחודש כסלו השנה, 5 ימים לפני חנוכה, באחת הבדיקות השגרתיות, כשהמתין יעקב לשמוע את תוצאות, הוא שם לב שמשהו איננו כשורה. כשהחזיק הרופא את תוצאות הבדיקות, מבט מודאג מאוד ננסך על פניו. יעקב היה בטוח שהנה עוד רגע העננה תחלוף, ויתברר שבסה”כ הייתה טעות בקריאת הנתונים, אך הפעם זה נגמר אחרת. הרופא ביקש מיעקב לשבת, וסיפר לו בצער ובכאב, כי תפקודה של הכליה האחת שנותרה בגופו הנו ירוד ביותר (קריאטנין 5.7 למי שמבין במספרים..), ולמעשה בקרוב מאוד היא תקרוס. כשזה יקרה הוא יישאר, למעשה, ללא כליה וגופו לא יוכל להחזיק מעמד, אם לא יתחיל באופן בהול טיפול של דיאליזות… (אגב, כלייתו קרסה בגלל אותה מחלה גנטית שפגעה בכליה של אביו, וכעת עברה אליו)
יעקב הבין שהעסק רציני ביותר, פנה למיטב הרופאים והתחיל ללמוד את הנושא לעומק. במקביל, ידיד שלו עשה עליו כתבה קצרה שפורסמה בחדשות ערוץ 2 מיד לאחר חנוכה. בכתבה נאמר שהרופאים נותנים ליעקב תחזית ריאלית, לא ממש מעודדת, של המתנה של חמש שנים לקבלת כליה, ואולי אולי יתמזל מזלו והוא יחכה רק שנתיים שלוש, בגלל שהוא תרם כליה לאביו בעבר, כאמור. המשמעות הפשוטה היא שחייבים להיכנס מיד לתהליך ארוך ומייסר של דיאליזות, שאת סופו לא ניתן לצפות, שאם לא כן אין סיכוי להחזיק מעמד. למרות חוות הדעת הרפואית הזו החד משמעית, יעקב מסרב לקבל את הגזירה ולא מוכן לשמוע על דיאליזה בלי לפגוש את ד”ר רמדאן מנהל מחלקה נפרולוגית ברמב”ם. הרופאים כמובן כועסים עליו, אך הוא בשלו. לא מוכן לשמוע בכלל.
זה הזמן אולי לחזור לסיפור שלי. בחנוכה, השנה, כאמור מגלה יעקב שכלייתו היחידה קרסה והוא חסר אונים. 5 חודשים קודם לכן, בסביבות חודש אב (תשע”ה) הגיעה לביתי חוברת של ארגון “מתנת חיים” שצורפה לעיתון ‘בשבע’ המחולק אצלנו ביישוב. באותו זמן ידעתי מעט מאוד על כל נושא השתלות הכליה והנושא כלל לא היה במודעות שלי. החוברת די עניינה אותי, אבל – לא ממש הרגשתי שזה קשור אלי. אם מישהו מאתנו יקרא מחר כתבה מעניינת על חללית חדשה שיוצאת למסע מרתק אל החלל, האם זה יגרום לו להגיש באופן מידי מועמדות לסוכנות החלל נאס”א?… בקיצור, הנחתי את החוברת בצד ושכחתי ממנה.
טוב, כנראה שלא שכחתי לגמרי כי חודשיים לאחר מכן, במהלך חודש תשרי שוב הגיעה לביתי חוברת נוספת, והפעם קראתי אותה קצת יותר בעיון. במהלך קריאת החוברת שהייתה כתובה באמת בצורה מעניינת ומסקרנת, התרגשתי מאוד לשמוע על סיפורם של תורמי הכליה והמושתלים. למעשה התחדשו לי שני דברים עיקריים שהם אלו שעוררו אותי למחשבה בנושא. ראשית, התוודעתי לסבל הנורא של חולי הכליה הנזקקים לדיאליזה ברמה יומיומית כמעט, דבר שמשבית אותם לגמרי ומכלה את גופם. עד אז לא חשבתי שמדובר בפרוצדורה כל כך קשה, הרסנית ומלאה סבל, ובעקבות הקריאה הבנתי כמה הדבר הורס את חייהם של החולים. שנית – התחדשה לי העובדה כי תהליך תרומת הכליה כיום הוא, יחסית, פשוט מאוד מבחינה רפואית, בעל סיכונים מזעריים בלבד ואיננו פוגע כלל באיכות החיים, וברמת החיים בתקופה שאחרי התרומה. התברר לי גם שרבים מפוסקי הדור החשובים מאשרים ואף מעודדים לתרום כליה בשל הנתונים הנ”ל.
באותו רגע שאלתי את עצמי – רגע, למה שלא אתרום בעצמי? כל חיי האמנתי בחשיבות עשיית חסד עם הזולת, והמשפט “עולם חסד ייבנה” (תהילים פ”ט) הוא בעיני משפט מכונן, המהווה נדבך מרכזי ויסודי בחיי היחיד האומה. פתאום הרגשתי כי הרעיון של תרומת כליה נראה לי ממשי וריאלי, מבחינתי. אני אדם בריא ב”ה, נמצא בכושר טוב ואם אפשר לזכות ולהיות שותף בהצלת חיים, למה לא, בעצם?
ואז, נחתי קצת על הקרקע, ונזכרתי שלא באמת אני זה שמחליט בעניין. פניתי, בדחילו ורחימו, לקבל את הסכמתה של רעייתי. ייאמר לזכותה שהיא לא התנגדה לרעיון המשוגע שלי, ולא פסלה אותו על הסף, ואני הבנתי שיש לי אור ירוק לצאת לדרך…
מיד לאחר סוכות פניתי ל”מתנת חיים”, מילאתי שאלון קצר, עשיתי מספר בדיקות ראשוניות, וכשקבלתי מהם אישור עקרוני, התחלתי לקדם את התהליך.
אמרתי שאין לי שום עדיפות למי לתרום את הכליה, ועברתי לסדרת הבדיקות המתקדמת יותר – בדיקות דם במרפאה, איסוף שתן, אקו לב, אולטרה סאונד כליה וכו’. בשלב זה, נשארו לי עוד לא מעט בדיקות לעשות, אבל בינתיים התחברתי לביה”ח לרמב”ם, פגשתי את אסתי כץ, מתאמת ההשתלות, ומאז החיים נהיו הרבה יותר קלים. אסתי הלכה איתי באופן אישי ממחלקה למחלקה לעשות את כל הבדיקות ואין ספק שהיא חסכה לי הרבה מאוד זמן טרטורים מיותרים.
לאחר שעברתי בהצלחה את כל הבדיקות האחרונות, בשרה לי אסתי שאני כשר לתרומת כליה ואף קבעה לי מועד לבדיקת הצלבה עם מועמדת להשתלה. קשה לתאר את ההתרגשות שאחזה בי באותו רגע. הרגשתי שאני עומד בפני דבר גדול כל כך ששווה להתאמץ בשבילו. לא כל יום אדם זוכה להיות שותף בהצלת חיים של אדם אחר. מיום ליום, עם התקדמות התהליך, ההתרגשות כמובן הלכה וגברה. לכן, ברור כמה גדלה אכזבתי כשבשרה לי אסתי כי הבדיקה מול המועמדת נכשלה ואיננו מתאימים זה לזו. אבל, נחמה אותי אסתי, לא נורא כי יש לה רעיון אחר. לא ידעתי שבאותו זמן צפתה אסתי בכתבה בערוץ 2 שעשו על יעקב כהן, והחליטה שזה ממש בינגו. היא אף הספיקה ליצור קשר עם עמותת מתנת חיים וביקשה לנסות לחבר ביני לבין יעקב.
מאותו רגע, הכול התגלגל במהירות רבה מאוד. יעקב היה זקוק באופן בהול לקבל כליה לפני שכלייתו תקרוס ויתחיל טיפולי דיאליזה, ואני מצדי, גם כן רציתי להזדרז ,שכן לאחר פסח ציפינו לבר מצווה של בננו הבכור, וכן ללידה מיד לאחר מכן, וברית מילה, ועוד עניינים שונים… בקיצור שנינו מאוד התאמצנו לזרז את התהליך.
אבל לביולוגיה יש קצב משלה. גם בדיקת ההצלבה עם יעקב נכשלה, למרבה הצער של שנינו. מה עושים?? שאלנו. אבל אסתי מרגיעה – אל תדאגו. הבדיקה נכשלה בגלל בעיות טכניות ומנסים שוב! בקיצור, עוד קימה מוקדמת בבוקר, עוד נסיעה לרמב”ם, עוד בדיקת דם, עוד המתנה מורטת עצבים והנה לאחר שבוע וחצי התבשרנו ש…זהו זה! יש התאמה מלאה ובאמת יוצאים לדרך, והפעם זה סופי! במקביל לבדיקות הרפואיות הופעתי גם בפני וועדות שונות.
רופא ילדים, פרופסור, פסיכולוגית, עובדת סוציאלית, עורכת דין, וקלדנית נכנסו לחדר אחד. לא, זו לא תחילה של בדיחה. המדובר בוועדה של המרכז הלאומי להשתלות בתל אביב, כולם התאספו לכבודי וכל אחד לפי הסדר רוצה לבדוק שאני לא פסיכי… (שאלות כגון: איזו מן מחשבה מוזרה לתרום כליה? אתה משרת בצבא? לא תרמת כבר מספיק? ואם ההורים לא יסכימו? אתה יודע שאולי תוכל לחיות רק עד גיל 90 ולא 92? וכו’ וכו’.).
התהליך הולך ומתגלגל, והמתח בשיאו. האם אעבור את הוועדות? האם אספיק לתרום ליעקב לפני שהכליה שלו תקרוס לגמרי, ואז זה כבר יהיה ברמת סיכון יותר גבוהה? האם הניתוח יצליח?
אגב, בדרך לאחת הבדיקות – ראינו רכב שיש לו סטיקר מאחור – “תעקוף! מישהו צריך את הכליה שלך!” אני חייכתי ואמרתי לעצמי – ריבונו של עולם, איך הם יודעים לאן אני נוסע…?
כדי לקצר, נספר שב”ה כל הבדיקות עברו בהצלחה, כולל הצלבה נוספת עם יעקב ליתר ביטחון, עברתי את כל הוועדות, עשיתי את כל ההכנות ואפילו כבר הספקתי להיפגש עם יעקב מספר פעמים (למרות שממש לא הרשו…).
וביום שלישי, י”ט אדר ב, פחות מחצי שנה מאז הטלפון הראשון ל’מתנת חיים’, זה קרה. בדיוק בשעה 08:00 בבוקר נכנסתי לחדר הניתוח והפקדתי את גופי ואת כלייתי בידיו האמונות והמקצועיות של פרופסור הופמן מנהל מחלקת כירורגית וכלי דם ברמב”ם. מספר שעות אחר כך נכנס יעקב לאותו חדר ניתוח, וכעבור מספר שעות נוספות, הכליה שלי, שהושתלה בגופו של יעקב, התחילה כבר לתפקד כאילו לא קרה כלום. היא ממש הרגישה “בבית” בגופו של יעקב ועבדה שעות נוספות…
בזכות כל התפילות, ובזכות הצוות המקצועי ומסור בראשותו של פרופ’ הופמן, שני הניתוחים עברו בהצלחה רבה. אני עצמי בתוך 3 ימים כבר הייתי בבית, בתוך שבוע נוסף כבר חזרתי לעבודה ולשגרת היום-יום, וכעבור חודש – חודשיים נוספים כבר חזרתי לרוץ כרגיל, בדיוק כפי שהיה לפני הניתוח.
היום, חצי שנה אחרי, אני מרגיש מצוין, מתפקד רגיל לגמרי, שותה הרבה מים, ומודה לריבונו של עולם שזיכה אותי להשתתף בהצלת חיים של יהודי יקר, שכבר הפך להיות ממש חלק מהמשפחה. וכשאני חושב על זה, אני בכלל לא בטוח מי קיבל יותר – יעקב שקיבל את הכליה,
או אני שקיבלתי את הזכות להיות שותף במעשה של חשוב זה.