מה הביא אותי לתרום כליה
בגיל 33 ילדתי את בני החמישי (לאחר שלוש בנות ובן), הלידה היתה מורכבת מאד, ותוך כדי הלידה, הרופא הודיע לי שלאור מצב הרחם (אחרי ארבעה ניתוחים קיסריים), הריון נוסף יהווה סכנת חיים לי ולעובר, וכך בגיל 33 הבנתי בצער (עם הודיה גדולה על חמשת הילדים שלהם זכיתי) שהסתיים אצלי שלב ההולדה.
במשך השנים שאחרי קראנו הרבה ספרות מחקר והתייעצנו עם רופאים על אפשרות להתגבר על הקרע ברחם ולנסות להרות שוב, אולם התשובות היו חד משמעיות.
בשלב מסוים חשבנו על לקיחת ילד לאמנה, אולם הרגשתי שהאינטנסיביות שלי בעבודה, והשעות הרבות שאני מחוץ לבית, לא יאפשרו לי התמסרות מספקת, ועל העבודה לא רציתי לוותר.
ואז קראתי על האפשרות של תרומת כליה, והרגשתי שזה יכול להיות מעין תחליף ללידה. מבחינה פרוצדורלית, התהליך מאד דומה, ואף כאן מעניקים חיים למישהו, וכך החל התהליך…
התהליך שעברתי לפני התרומה
בדיקות, בדיקות, בדיקות ועוד בדיקות. התחושה שהולכים לקראת משהו נשגב, מוסיפה ממד של התרגשות ומתח בכל התהליך הארוך, וציפייה דרוכה לתוצאות טובות של הבדיקה הנוכחית שתאפשר את המעבר לבדיקה הבאה.
מעבר לכך, הידיעה שתוצאות הבדיקות משביעות רצון, יוצרות תחושה טובה של בריאות הגוף, שתסייע להתעלות הנפש לקראת התרומה.
שלב הניתוח והאשפוז
התרגשות מאד גדולה לפני ואחרי.
הניתוח לקח כשעה יותר מהרגיל בגלל מצב הבטן כתוצאה מהניתוחים הקודמים. שלב ההתאוששות היה גם קצת ארוך יותר מהרגיל עקב הקרעים שנוצרו בהידבקויות מהניתוחים הקודמים. בשלב זה היה חשוב לשמוע את הסברי הרופאים לסיבת ההתאוששות האיטית, ולדעת שזה לא מעיד על בעיה, אלא על החלמה ארוכה יותר.
תגובת בני המשפחה
תגובה אוהדת ביותר של כל בני המשפחה, היו שותפים מלאים להתרגשות. שלושה מבני המשפחה העידו על עצמם שגם הם חושבים על זה ברצינות. אחד מהם כבר החל בתהליכים ראשוניים.
הקשר שלי עם המושתל
נוצר קשר נינוח של התעניינות הדדית ולא מעבר לזה. מלכתחילה אמרתי שאתאים את עצמי לרצונו של המושתל, ואני מכבדת מאד את החלטתו זו, ומבינה מאד את הרצון שלו לחזור לחיים נורמליים.
דילמות שהיו לך, התמודדויות וכו’
בני הצעיר חולה בסוכרת נעורים. לאורך הדרך היו הרבה שנסו למנוע ממני לתרום את הכליה כעת, ולשמור אותה למקרה שח”ו יהיה צורך בה לבני. אם מישהו מתמודד עם דילמה דומה, אשמח לייעץ לו, ולהסביר בעל פה מדוע החלטתי בכל זאת לתרום. brachi@herzog.ac.il