מאת אביגדור שרון (תורם מספר 230)
לשבת פרשת “תרומה” כנס תורמי כליה. מלון רמאדה ירושלים אדר תשע”ז
שבת שלום לכם רעי, רעותיי, מצולקי בטן חסרי כליה
ברכת שבת שלום נתרמת יקרה שלי, אחותי מבטן אך לא מלידה
כי רק ביום בו נתערבבו התמזגו דמנו נולדה האחווה.
אודך אלוקי, על אשר שתי כליות יצרת בקרבי ברוב טובך
הימנית, תשרתני עד כבות הנר בישישות ברוכה
והשמאלית, כאילו לחשת לאזני: אביגדור! פיקדון היא אצלך
העבר אותה לרעך.
אין כאן אחד שלא נאבק בסער ההתלבטות
שלא הלך לישון עם החלטה: אני תורם! ובבקר נסיגה והתחרטות
יום זרח אור החסד, אהבת הנתינה בשלמות
ולמחר בא הרציונאל, מה לך להתגרות בגורל? שב ואל תעשה, המנע מההסתכנות!
קיבלת שתי כליות? כנראה צריך אתה לשתיים!
יש אדם נזקק לדיאליזה!! היום הוא הסתדר? יסתדר גם בעוד יומיים!
הוא זקוק לעזרה? שקל אתן לו ולמענו אשא תפילה אל שמיים!
אך להישכב מרצון על שולחן ניתוחים? לתת מאברי הטובים? עזוב אותי, עזוב אותי… בינתיים…
כן, בינתיים…. כי הדחף להציל נפש חוזר וניעור
הנדנדה, השבשבת הזו חגה ומהפכת דעת, לב ונפש בלי לעצור
ולולי בחרנו, אנו כולנו, לתת תרומת אל חזור
ייסורי נפש ומצפון היו מלווים את חיינו עד יום יורידונו אלי בור.
ואני מסתכל סביב ושואל: מה משותף לכולנו? והתשובה: איננו אנוכיים!
במודע בחרנו לתת משלנו מעט כדי שהנתרם יקבל הרבה, אורך ואיכות חיים
תורמים אנחנו, אך גם ניתרמים
זכינו בעוד אחות או אח. ובעיקר, בנינו עוד קומה של משמעות לחיים
כי הענקנו וגם תוגמלנו במתנת חיים.
אכן מתנת חיים.
היום בפרספקטיבה של שנתיים אחרי, אני רוצה לעשות מאזן, הנהלת חשבונות
את שק הספקות, את סד החרדות מאחור השארנו
את שלל הבדיקות והתחקירים כבר צלחנו
ואת כאבי הניתוח והגבלת התנועה מזמן שכחנו.
הנתינה הסתיימה בשלמות באהבה
ועכשיו הבה נביט מעט אל התוצאה
הנוכל לספור את הדמעות שנחסכו?
את כאבי הלב והגוף שבזכותינו נמנעו?
ולתת מספר וערך לילדים שבזכות תרומת כליה בכלל נולדו?
האפשר להעריך כמה קבין של אושר זוגי ירדו לעולם בין איש לאישתו
לספור את רבבות החיוכים שנתחייכו בין מושתל לאֵחיו, להוריו, לילדו
והעיקר, להתנתק מהדיאליזה לאכול ולשתות, כן! ישתה האדם כאוות נפשו.
כולנו עשינו זאת כי לא יכולנו לעמוד מנגד אדישי מצפון בלי נקיפות
מול מטופלי הדיאליזה המתייסרים במחלתם בטיפולים ובדקירות
החולשה הממוטטת, הדאגה בימים וסיוט הלילות
התהייה המתמדת כמה עוד נשאר לי והאם בכלל כדאי עוד לחיות
העלם המטופל תוהה אם יזכה לחבוק אישה ביום מן הימים
והנערה, מדחיקה את התקווה להתחתן, לתת ולקבל אהבת נעורים
חרדה, האם יזכה אותי השם גם ללדת ילדים
ואם מעבר לאופק הרחוק יגיעו נכדים
למען כל אלה הקים הרב הבר את עמותת מתנת חיים.
ואיך, איך! יכלו אנשים רעי לב מעוותי יושר ונשמה
להטיל דופי במורנו ורועינו איש החסד, אליו מי דמה?
איך בכלל אפשר לדבר על כסף בהקשר לזאת התרומה
כאשר הדבר האמיתי והרלוונטי הוא פער של שני מטר.
מטר מעל או מטר מתחת לפני האדמה
ועתה, מורנו ורבנו! כולנו תפילה אל השם והוא יעזרך
אתה החלוץ לפני המחנה ביד רמה הנף את דיגלך
המשך! המשך! כי זו משימת חייך
להביא עוד ועוד אנשים לתרום כיליה
להרבות בריאות ואושר למנוע כְּליה
המשך בדרך ואנו נלך בעקבותיך
כי אתה רבנו, הגנרל המצביא, ואנו חיילך.
לסיום, בית שבנוי על קטע מסליחות של ערב יום הכיפורים.
רצה תרומת בני עמך אשר דמו לך מזה
חשוב חלבו כעל זבח וקרבנו אל תבזה
חתום עליו אות חיים ותפילתו תחזה
בקיבוץ נידחנו, את קוממיות עמנו ובנין מקדשנו מהרה נחזה
כי קרוב מאד האות הזה.
