בתיה שבח, בית שמש
תורמת מס’ 791
הסיפור שלי מתחיל ממודעה שראיתי בעיתון על אישה בת 53 שמחפשת כליה. הייתי אז בת 52 ואמרתי לעצמי שזה יכול להיות אני שחולה חס ושלום. אם כן ,הייתי רוצה שיתרמו לי. החלטתי שאני רוצה לתרום לה. התחלתי את סדרת הבדיקות, ובינתיים אותה חולה זכתה בתורם אחר. המשכתי לעשות בדיקה אחר בדיקה עד שהגעתי לוועדה במשרד הבריאות. גם את זה צלחתי ורמת ההתרגשות שלי רק עלתה. הרגשתי בת מזל שאני מספיק בריאה להציל את החיים של אדם אחר. אחרי מספר חודשים מצאו מושתל פוטנציאלי עבורי, אבל התהליך נעצר; הוא נפסל בגלל בעיות בריאותיות אחרות. לבסוף זכיתי לתרום כליה לציון.
ראש חודש אדר. חודש פברואר 2020. אחרי התרומה לא נפגשנו יותר בגלל קורונה. אבל באמצע השנה שידכתי בין הבת של ציון והבן של חברה טובה. התאהבו, התארסו, וקבעו להתחתן בד’ ניסן, שנה וחודש אחרי התרומה. מצווה גוררת מצווה! איזו שמחה. אבל יחד עם זה יש גם עצב בסיפור שלי: אחרי האירוסין ציון חלה בקורונה, נכנס לטיפול נמרץ, ולא הגיע לחתונת בתו. בדיוק בזמן החופה הוא נפטר בבית חולים. איזה טרגדיה נוראה! הצלתי חיים ואז הקדוש ברוך הוא לקח את החיים חזרה. אבל אני יודעת שציון עוד שמח לקבל את הכליה שלי. שמח לחיות חיים נורמליים למשך שנה שלימה, לאכול ולשתות כל מה שרק רצה, שמח לראות את הבת מתארסת ואני בטוחה במאה אחוז שהוא הגיע לחופה…
אני לא מתחרטת שתרמתי כליה, אפילו שעברתי תקופה קשה רוחנית ונפשית אחרי שציון נפטר. אם יכולתי לתרום שוב, הייתי עושה את זה בשמחה.
איך הגעתי למתנת חיים?
ראיתי מדי פעם כתבות וסיפורים בעלוני שבת ועיתונים על תורמי כליה. שנים אני תורמת דם, ורציתי לעלות דרגה בחסד. אין לי אפשרות לתרום הרבה כסף לנזקקים אבל כליה לא הייתה בעיה בעיני. אני לא פוחדת מרופאים או ניתוחים, וכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם שלם.
פניתי לראשונה ל”מתנת חיים” אחרי שדיברתי עם הבת של ורד (האישה שרציתי לתרום לה בתחילת התהליך). בחרתי לתרום בהדסה עין כרם והליווי שם על ידי נטע, מתאמת השתלות, היה מצוין. היא הייתה רגישה, קשובה, סבלנית ותמיד ענתה לשאלות ששלחתי לה במייל או במסרונים.
אחרי הניתוח הרב ז”ל והרבנית הבר ביקרו אותי בבית החולים. הרגשתי שבני משפחה הגיעו. הם היו כל נחמדים ואכפתיים. התעניינו בשלומי באמת.
