ד”ר שבע מן, בית שמש
למה תרמתי כליה? למה לא?
ד”ר שבע מן, ילידת ארה”ב, תרמה כליה לשכן שלה בבית שמש בחורף תשע”ב (3.2012).
היא עבדה עם חולי דיאליזה טרם יציאתה לפנסיה. לאחרונה, היא יועצת לתורמי כליה.
אחד הסיפורים הכי אהובים שלי בילדותי היה “מתנת שנים”. לפי המדרש, אדם הראשון נתן לדוד המלך שבעים שנה מאורך החיים שלו — אלף שנה במקור. כך, נותרו לאדם 930 שנות חיים “בלבד”. חשבתי לעצמי אז כמה נפלא הוא שמוסיף שנים לחיי זולתו. הסיפור הזה התרחש בראש השנה.
בתשס”ט (2009) ביקש ראש ועדת הרופאים בבית החולים בו עבדתי מכל הרופאים לתרום ימי מחלה לעמיתנו, שבה הושתלה כליה קודם לכן. חשבתי לעצמי למה לתרום ימי מחלה אם אני יכולה לתרום כליה? ואשתמש בימי מחלה שלי לצורך ההבראה שלי.
כשנה לאחר מכן, בן דודה שלי ניסה לגייס כספים להשתלת מוח עצם לנכדה שלו. חשבתי לעצמי למה לתרום כסף בלבד, אם אני יכולה לתרום גם אבר? למה לתת רק “תרומה סמלית” אם אני יכולה לזבוח זבח מגופי?
לכן, כשנפגשתי עם הנתרם שלי לראשונה בחודש 3.2011, עברו חודשיים בלבד להפסיק לשאול את עצמי למה לתרום כליה, ולהתחיל לחשוב למה לא? עשרה חדשים אחר כך נכנסנו לחדרי ניתוח…
יש ביוונית מונח “יודאימוניה” (EUDAIMONIA); “להיות שמח ולעשות מעשים טובים”. אני מאמינה שההרגשה הטובה נובעת מעשיית מצוות. לפני ההשתלה, תוחלת החיים של הנתרם שלי הייתה חמש שנים. לאחר מכן — חמש-עשרה שנים. במילים אחרות, הוספתי לו עשר שנות חיים. לא שבעים שנה שנתן אדם הראשון לדוד המלך, אבל גם משהו.
הערב הוא ראש השנה, המועד בו תרם אדם שנים לדוד. להציל חיים זה כמו להציל את העולם.
לשנה טובה ובריאה!