הדס כהן, נתיבות
תורמת מס’ 937
המסע שלי החל לפני שבע שנים כאשר בת דודתי נזקקה לתרומת כליה באופן דחוף. מהרגע בו ראיתי את סבלה במהלך טיפולי הדיאליזה נשאבתי לרצון לתרום בצורה אובססיבית. עברתי את כל הבדיקות בהצלחה, אך לצערי לא נמצאתי מתאימה עבורה. מאחר וכבר הפכתי “למכורה” לעניין החלטתי שאני ממשיכה בתהליך בלי לדעת למי, העיקר לממש את חלום חיי. לאכזבתי נפסלתי בוועדה האחרונה מבלי שאדע מדוע.
עברו עלי ימים קשים ומאכזבים כאשר האדם היחיד שהצליח לנחמני בדבריו היה הרב הבר זצ”ל, אך עדיין נשאר בתוכי חור עמוק שהרגשתי צורך עז למלא. בינתיים בת דודתי זכתה לקבל כליה.
לאחר פטירת הרב הבר לפני כשנתיים, החלטתי שאני חוזרת על כל התהליך תוך שאני בטוחה שהרב יהיה שליח נאמן ומליץ יושר עלי מלמעלה. התחלתי שוב במסע ובאופן מפתיע הוא עבר בצורה חלקה ביותר, כולל הועדה. ברגע שיצאתי ממנה כבר קיבלתי את האישור לתרום! הייתי האדם המאושר ביותר עלי אדמות!
תרומתי נעשתה בהצלבה היות ואבי הנתרמת שלי לא התאים לביתו. האב תרם לאשה אחרת בעוד אני תורמת לבת. זכינו להציל חיים נוספים. שלושה חודשים בחלוף הוועדה נפגשנו ארבעתנו נרגשים ערב הניתוח. לדאבון ליבי, בבדיקת קורונה שביצעתי מספר שעות לפני הניתוח נתגליתי כחיובית גבולית. נאלצנו לשוב על עקבותינו באכזבה עמוקה ולהמתין שלושה חודשים נוספים. מצד שני, בזכות הבדיקה גיליתי שיש לי נוגדנים רבים כך שעד ניתוח התרומה זכיתי להתנדב במחלקת קורונה ולסייע לאנשים רבים.
היום המיוחל הגיע לבסוף; זכיתי לממש חלום. זכיתי להפוך אדם חולה לבריא ומאושר ואת עצמי למאושרת לא פחות! אי אפשר לתאר במילים את עוצמת הסיפוק שחשתי ועודני חשה בכל רגע נתון בעצם הידיעה שזכיתי להעניק אך גם לקבל מתנת חיים בעצם הנתינה!
על עמותת “מתנת חיים” המדהימה שמעתי כבר לפני שנים רבות, אך זכיתי להכירה מקרוב כשבת דודתי חלתה. ממנה ראיתי ושמעתי על הלווי והתמיכה המדהימים של העמותה, על תחושת “בן יחיד” שמרגיש כל תורם ובהמשך הרגשתי שגם כל נתרם. מהרגע בו התחלתי בתהליך הרגשתי שנכנסתי למשפחה חמה, אוהבת, דואגת ועוטפת. זכיתי מהעמותה לליווי צמוד לאורך כל התהליך. גם כשחזרתי לתהליך כעבור חמש שנים הרגשתי שרק אתמול דיברתי איתם. הם זכרו אותי ואת המקרה שלי כאילו זה מקרה יחיד וכאילו רק אני עומדת מולם וכל שאלה ובקשה שלי טופלה באופן מידי ועל הצד הטוב ביותר. גם לאחר התרומה לא היה שבוע בו לא זכיתי לטלפון מהרבנית הבר היקרה והנדירה בו התעניינה בשלומי לפרטי פרטים, זכרה את שמי ואת שם אמי לתפילה, זכרה את כל תהליך התרומה שלי לפרטי פרטים. גם כאשר כחודש לאחר התרומה, בחול המועד פסח, לא חשתי בטוב, שיתפתי את הרבנית. והיא, בלי לחשוב פעמיים, דרשה ממני לקחת מונית על חשבון העמותה כדי להגיע מיד לבית החולים. מיד בכניסתי למיון בבית החולים קיבלתי יחס VIP: טובי הרופאים מקומה 5-מחלקת השתלות חיכו לי ולא נתנו לי לחכות רגע מיותר, ועד שלא עשו ברור מקיף ווידאו שאני בטוב, לא נחו ולא שקטו. אך ההפתעה הגמורה הייתה כאשר מולי הופיעה הרבנית הבר בכבודה ובעצמה! כאשר שמעה שאני בדרך לביה”ח לא היססה, ולמרות שזה היה בעיצומו של חג, באה לדרוש בשלומי ודאגה לצרף שוקולד וספר במתנה.
אמנם אני תורמת מספר 937 אך הרגשתי כתורמת מספר 1. זכיתי לתת, אך לא פחות זכיתי להיות חלק מהמשפחה המדהימה הזו של “מתנת חיים”.
