סיפורו של אלי פורטנוי

אלי פורטנוי תורם כליה ההחלטה

כמו רוב עם ישראל, פעם בחצי שנה קיבלתי בדואר את חוברת הסיפורים של תורמי הכליה. בכל פעם מחדש הלב נקרע מהקשיים שעוברים חולי הכליות, ובראש עוברת המחשבה, שאולי יום אחד גם אני אהיה בין התורמים.
לפני כ-5 שנים נולד לאחד מחברי הטובים בן עם בעיית כליות קשה, והיה צורך בהשתלת כליה.
בנקודה זו כבר התוודעתי יותר מקרוב לנושא הדיאליזה ולכאב שסביבו. אמנם החבר שלי היה אמור לתרום לבנו את הכליה, אך כבר אז שיתפתי את אשתי במחשבה, שאם החבר לא יוכל לתרום מסיבה כלשהי, אשמח לעזור ולתרום לילד כליה. אך למרבה הצער, לאחר שבכל פעם ניתוח ההשתלה נדחתה מסיבה זו או אחרת, הילד לא שרד. הוא נפטר כעבור שנתיים, עוד לפני שהספיק לעבור את ההשתלה. אפשר לקרוא את הסיפור שלו כאן: https://www.hidabroot.org/article/1126128

כשהגיעה החוברת הבאה עם סיפורי התורמים, קיבלו הסיפורים בעיניי משמעות אחרת והרבה יותר כואבת.

בפסח תשע"ח החלטתי שהגיע הזמן. באמצע קריאת החוברת כבר שוחחתי עם אשתי על רצוני לתרום כליה, ומיד לאחר החג פניתי למתנת חיים, ששלחו לי חומר על תהליך תרומת כליה. אחרי שקיבלתי את החוברת, עברתי עליו כמה וכמה פעמים וראיתי עד כמה שהתהליך הוא די פשוט ולא מסוכן, והחלטתי שאני מתחיל. נפגשתי עם האדמו"ר מקרעטשניף ברחובות, שמאד שמח והתפעל מרעיון התרומה, חיזק את ידיי, ובירך אותי בהצלחה.

הבדיקות

השלב הראשון היה לקבל את רשימת בדיקות הדם הראשוניות ולבצע אותם. הבדיקה הבאה הייתה אולטרסאונד כליות. התור הקרוב לבדיקה היה רק בעוד 3 חודשים (!) ואני החלטתי שלא לבזבז זמן ופניתי למכון חיצוני לשם ביצוע הבדיקה. אחרי כמה ימים ראיתי שעדיין לא הגיעו התוצאות, התקשרתי למכון ואמרו לי שהם שלחו לקופת חולים, בקופת חולים אמרו לי שצריך לגשת לרופאה, הרופאה אמרה שהיא לא רואה עדיין את התוצאות, ואני עושה סבב טלפונים, ופתאום אני קולט שאני רודף אחרי בדיקות שבעצם לא בשבילי, אלא רק בשביל לתת… וברגע אחד הבנתי עד כמה התחברתי לנושא התרומה.

אחרי שהגיעו כל התוצאות, תואם לי חולה מיועד להשתלה. הבדיקות נשלחו לבית החולים בילינסון והייתי צריך להגיע ליום הבדיקות הראשון. שם נפגשתי עם מתאמות ההשתלות, שהסבירו את התהליך מהצד הטכני והרפואי. בהמשך זומנתי ליום הבדיקות השני, שבו בוצעו הבדיקות המקיפות יותר: סי. טי., אקו לב, צילום ריאות ועוד. באותו יום הסתובבתי ברחבי בית החולים. עברתי מחדר לחדר, מבדיקה לבדיקה, ושם עיכלתי לאט לאט את גודל התהליך שאני עובר: מסביבי מתהלכים אנשים חולים, ואילו אני עובר מבדיקה לבדיקה לא בגלל מחלה אלא רק על מנת לתת…

וועדות

בית החולים אישר את תוצאות הבדיקות והתמלאתי בתחושה טובה שהכול אצלי עובד כשורה, ב"ה. לאחר מכן נקבעה לי פגישה עם פסיכולוגית במשרד הבריאות בתל אביב, שם עברתי מבחנים פסיכולוגיים כדי לראות אם אני כשיר נפשית לתרומת כליה וכדי לוודא, שאני מודע למלוא המשמעות של מעשה התרומה. לאחר שאושרתי להמשך תהליך, זומנתי למפגש עם וועדה חיצונית של משרד הבריאות, שכללה רופא, עו"ד, פסיכולוגית, פסיכיאטרית ונציגה מטעם הציבור. יש תורמים שמתארים את העמידה מול ועדה זו, כשלב הקשה ביותר בכול התהליך.

בהתחלה חשתי כאילו אני נמצא בחדר חקירות מול חברי הוועדה שיושבים מולי ושואלים שאלות, אך האווירה נשברה כבר בהתחלה, כשהוועדה התחילה באיחור של כמעט חצי שעה כי הקלדנית של הוועדה לא הגיעה, וכששאלו אותי אם אני עושה עוד משהו חוץ מללמוד, עניתי שאני מקליד ספרים – ספרי קודש – לאנשים, כולם צחקו שאני יכול להקליד את הוועדה, והאווירה נהיתה מיד נינוחה.

הרופא רצה להבין האם אני מודע לסיכונים העתידיים שיכולים להיות לי בעקבות התרומה. אמרתי לו שאני יודע שבגיל השלישי, הסיכויים לאי ספיקת כליות עולה מ-2% שיש לכל אדם ל-6% אחוז. מיד הוא אמר לי שעליה של פי 3 ברפואה זה המון. עניתי לו: דבר ראשון, אני מסתכל על הצד השני שזה עליה רק של 4%, ויותר מכך: מה זה 4% או אפילו יותר בעוד 50 שנה, לעומת 100% חיים שאני יכול לתת היום לאדם הנזקק לתרומה. על טענה זו לא היה לרופא מענה… הוא רק שאל: "האם אתה מבין שאני נגד התרומה?" ואני עניתי: "אתה בעד התרומה, אתה רק נגד הסיכונים!" לאחר מכן כל אחד מחברי הוועדה שאל בתורו שאלות כדי לבדוק באיזו מידה אני מודע לתהליך שאני הולך לעבור מכל הבחינות, גופנית ונפשית. כשיצאתי מחדר הוועדה כבר נרמז לי, שעברתי בהצלחה, ולמחרת גם קיבלתי לכך אישור רשמי.

לצערי, הנתרם המיועד לא עבר את הוועדה, ובמתנת חיים ניסו להתאים לי מועמד אחר. בתחילה עמדה על הפרק בחורה צעירה שנזקקה לכליה, אבל לי לא התאפשר לתרום לה. היא נמצאה בתחילת טיפול להורדת נוגדנים, דבר שהיה אמור לדחות את מועד הניתוח, ולי היה חשוב להגיע אל מבצע ניקיונות חג הפסח כשאני אחרי התאוששות מהניתוח ובכושר מלא. (ב"ה, אחרי פסח זכתה בחורה זו לקבל כליה מתורם, ששמו הפרטי זהה לשמי. ומי יודע, אולי נגזר עליה לקבל כליה דווקא מ'אליהו אליעזר'…).
כבר למחרת תואם לי חולה בן 60 אב לילדים וסב לנכדים, שנמצא כמעט שנה בטיפולי דיאליזה קשים, ושני התורמים שיועדו לו נפסלו בוועדה. ביקשתי ממתנת חיים לנסות ולהקדים את הניתוח שלי מהסיבה אותה פירטתי לעיל, ואכן הרב הבר פנה אישית לבית החולים בבקשה שיפנו חדר לניתוח.

כעבור שבוע, בכ"ד בשבט, קיבלתי הודעה מבית החולים, שהתפנה עבורי חדר לעוד שבוע וחצי – ו' באדר א' (בדיוק תשעה חודשים לאחר הבדיקה הראשונה…).

שיתוף בני המשפחה

בשבת שלאחר מכן נסענו לביקור בבית ההורים וסיפרתי להם על ההחלטה. ההורים הקשיבו, ותמכו בהחלטתנו. היה חשוב להם, בעיקר, לוודא שאני אכן בטוח בצעד המשמעותי שאני עושה, ושקיבלתי על כך אישור הילכתי.

כעבור כשבוע, סיפרנו גם לאחים ולאחיות על הניתוח המתקרב. עליי להודות, שבהתחלה התלבטתי, וחשבתי שלא לספר כלל על התרומה, ואם כן, אולי לספר על כך רק לאחר הניתוח. אבל לבסוף החלטתי לשתף את המשפחה, כדי שישמעו על כך ממני, ולא ממקום אחר, אבל בעיקר, כדי שיתפללו למען הצלחת הניתוח. רוב התגובות שקיבלתי מהמשפחה היו תגובות של הבנה והערכה גדולה לצעד הזה.

את הילדים רצינו להכין לקראת הניתוח, והחלטנו לחשוף אותם לחוברות האחרונות של מתנת חיים. מידי פעם שאלנו אותם מה דעתם על העניין, האם הם מבינים עד כמה חשוב הדבר.

בשבת שקדמה לניתוח, פרשת תרומה, שוחחתי עם הילדים על חשיבות התרומה לבית המקדש. הוספתי, שיש ערך אפילו גדול יותר לעשיית חסד עם הגוף. [ע"פ הגמרא בסוכה מ"ט: בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה צדקה בממונו, גמילות חסדים בין בגופו בין בממונו]. לאחר מכן, קראנו ביחד את הספר מאיר העיניים על "הכליה שעוברת דירה", וסיפרתי, שביום שני הקרוב אזכה לקיים מצווה חשובה, ולהעניק חיים לאדם שהכליות שלו לא מתפקדות עוד, והוא עובר טיפולי דיאליזה קשים.

הניתוח

ביום שני בבוקר הגעתי בשמחה לבית החולים מוכן לקראת המצווה הייחודית.

לאחר בדיקת דם אחרונה חוברתי לצינורית העירוי, סימן ממשי לכך שהניתוח כבר בפתח. אחרי התמקמות בחדר, נכנס אדם לא מוכר ופתח אתי בשיחה. תוך כדי שאלות ותשובות התברר שהוא חיפש את התורם שלו ובסוף גילה שזה אני… לחצנו ידיים בהתרגשות רבה, והוא אמר שאין לו מילים לתאר את רגשי התודה ועד כמה שזה חסד עצום. הוא גם סיפר על תהליך הדיאליזה שהוא עובר, עם כל הקשיים, דבר שהעמיק את ההבנה שלי לגבי גודלו של המעשה.

בהמשך היום הגיעו גם בני משפחתו כדי להודות על מתנת החיים שאני מעניק לכל המשפחה – אבא וסבא בריא – והביעו את הערכתם הרבה לכך, שאני מוכן להכניס את עצמי לניתוח כדי לעזור לאדם שאני כלל לא מכיר.

שעה לפני הניתוח ירדתי להתפלל מנחה בבית הכנסת של בית החולים, התפילה האחרונה עם שתי הכליות, וביקשתי מהקב"ה שהניתוח יעבור בשלום ושהכליה תיקלט בגופו של הנתרם (במתנת חיים חיברו נוסח תפילה מיוחד לכך).

לאחר התפילה חזרתי למחלקה, ואחרי שהכינו אותי לניתוח הורידו אותי לחדר קבלה לפני ניתוח. הדבר היחיד שהסכימו שאני אקח איתי היה דף עם שמות לתפילה. זו היתה תחושה נפלאה לדעת שאני מכניס את עצמי לניתוח בשביל להעניק חיים למישהו אחר, ובזכות זה ביקשתי ישועה עבור כמה אנשים שנצרכו לכך.

נקודה מעניינת, ששמתי לב אליה היא, שבמשך כל תקופת הבדיקות וההכנות (שארכה בדיוק תשעה חודשים, כולל הרבה המתנה – כנראה שזה הזמן שלוקח לפני שנוצרים חיים חדשים…) לא הרגשתי שום לחץ, פחד או חשש מהניתוח. גם מכיון שמדובר בניתוח יחסית שגרתי עבור הרופאים, ובעיקר כי לא מדובר בניתוח רגיל אלא בניתוח למטרת נתינה לזולת, והיה בי ברור שניתוח כזה יזכה להשגחה מיוחדת של הקב"ה. תחושה זו ליוותה אותי בכל התקופה הנפלאה הזו, עד כדי כך שאחרי שהתעוררתי מהניתוח והעבירו אותי למחלקה, עדיין בהשפעת ההרדמה, המשפחה של המושתל רצו אחרי ושאלו אותי איך עבר הניתוח ואיך אני מרגיש, התגובה היתה שהרמתי ידיים לשמים ואמרתי 'ברוך ה' מעולה'…

למחרת בבוקר, עוד לפני שקמתי מהמיטה, הגיע חתנו של המושתל לבקר ועדכן אותי, שב"ה הכליה נקלטה והתחילה לעבוד. הודעה זו מילאה אותי בשמחה ובהודיה לה'. במשך היום, הרב הבר הגיע לבקר את התורמים והנתרמים; הלכתי לחדר של המושתל ושם פגשתי לראשונה את הרב (אמנם דיברנו בטלפון ביום שישי שלפני הניתוח, כשהרב התקשר לברר את שמי ושם אמי כדי שהרבנית תתפלל עלי בהדלקת נרות). מיד כשהרב הבר ראה אותי והזדהיתי בשמי, הוא ניגש אלי ונישק לי את היד ואמר 'אני מנשק ספר תורה…' עניתי לו, 'אם אני ספר תורה, אז הרב הוא ארון קודש…'..

אי אפשר לתאר במילים את האושר על פניו של המושתל למחרת, בבוקר שלאחר הניתוח. כמה משמח לשמוע אותו מספר, שסוף סוף הוא יכול לשתות מבלי לספור כוסות ומבלי לחשב אם מותר לשתות או לא.

במשך היום הסתובבתי במחלקה (הרגשתי חלש, אך בהמלצת הרופאים כדאי להסתובב בשביל להחלים) ופגשתי מספר מושתלים שלא מפסיקים להודות ולהעריך את התורמים. מספיק להסתובב יום אחד במחלקה ולשמוע את דברי התודה החמים של המושתלים כדי להבין, עד כמה תרומת הכליה היא מעשה של הצלת נפשות כפשוטו, וכמובן להודות לקב"ה ולהעריך את זה שיש לנו כליות שעובדות ושבכוחינו להציל איתם את האחר.

ההחלמה

למחרת כבר הרגשתי הרבה יותר טוב והשתחררתי הביתה, לא לפני שהוזהרתי לתת לגוף מנוחה, להקפיד על שתיית מים, ושלא להרים משאות כבדים במשך חודשיים.

נפרדתי מהמושתל בברכות הדדיות, ומאז אנו שומרים על קשר טלפוני מידי כמה זמן, מתעניינים זה בשלומו של זה, וכמובן מקיימים את ההלכה "אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה".

תקופת ההחלמה הייתה עבורי קלה למדי, וכל יום הרגשתי יותר טוב מהיום הקודם. כבר בשבת שלאחר הניתוח יצאתי לבית הכנסת הקרוב לביתי, ושבוע אחרי הניתוח, כבר יכולתי למסור שיעור, אמנם הקול היה עדיין חלש מהרגיל, אבל העיקר שלא ביטלנו את השיעור הקבוע.

כעבור שלושה שבועות חזרתי לתפקוד רגיל ולשגרה היומית שלי. כעבור חודשיים – שבוע וחצי לפני פסח, כבר הרמתי והזזתי חפצים כבדים בבית, וסייעתי בעבודות הניקיון לקראת החג, בדיוק כפי שרציתי ותכננתי.

בבית החולים ביקרתי מאז רק בשביל הבדיקות השגרתיות, וכמובן שבהזדמנות זו גם ביקרתי את התורמים המאושפזים באותו זמן בבית החולים (הרי גם הם הצטרפו למשפחת מתנת חיים).

בפורים (חודש וחצי אחרי התרומה) הלכנו לאכול את סעודת הפורים בבית של המושתל עם משפחתו, ולפי הדיבורים והתודות שלהם ראינו עד כמה זה משפיע לא רק על המושתל עצמו אלא על כל המשפחה הסובבת אותו.

במבט לאחור של כל התקופה – הבדיקות, הניתוח וההחלמה, ניתן לומר שזו היתה אחת התקופות היותר משמחות בחיי, להרגיש את שמחת הנתינה, את הזכות שזכיתי להציל עם גופי נפש מישראל, עד שכאבי הניתוח מתגמדים לעומת האושר במחשבה שיש אדם שחייו ניצלו בעזרתי. ואי אפשר לסיים ללא משפט שממחיש את עוצמת המעשה, משפט שהמושתל כתב לי אחרי התרומה: 'אתה הנס הגלוי של חיי', וכל מילה נוספת – מיותרת.