סיפורו של הרב מרדכי כהן

בלי ספק, אחד מהשיאים של כל חיי

שלום לכם.

הרב מרדכי הכהן שתרם כליהשמי מרדכי כהן. אני בן 62 ב"ה, נשוי באושר מזה 41 שנים (עיינו בהמשך, שווה לכם!) לאורנה, אב ל-8 ילדים נ"י, וסב ל-19 נכדים כ"י.

אני מבקש לשתף אתכם בחווייה האדירה שחוויתי השנה (תשע"ז-2017), לתרום כליה. זהו סיפור של סייעתא דשמיא גדולה מאוד, משולבת עם סייעתא דמתנת חיים גדולה אף היא.

ההיכרות שלי עם עמותת מתנת חיים (או כפי שהרב ישעיהו הבר שליט"א מעדיף לקרוא לה "משפחת מתנת חיים"), היתה ממש במקרה (כמובן שאותיות "מקרה" = אותיות "רק מה' "), דרך איזשהו עלון שלהם שחולק בבית הכנסת שבו התפללתי. קראתי שם סיפורים מדהימים ומרגשים על אנשים נפלאים שתרמו כליה, והמכנה המשותף בין כולם היה הרצון העז להעניק מבריאותם לזולת. זה מאוד הרשים אותי.

מתוך סקרנות המשכתי להתעניין, ואחרי שמילאתי טופס של פרטים אישיים, הוזמנתי לעבור סדרת בדיקות. אחרי שעברתי אותן בהצלחה ב"ה הוזמנתי לבדיקות נוספות, ואחריהן עוד בדיקות, ואולטרסאונד כזה, ואולטרסאונד אחר, ובדיקת מאמץ לב, וצילום ריאות, ומיפוי כליות, ועוד ועוד בדיקות, וכל זה כמובן במטרה להגן על התורם ולוודא שלא יאונה לו שום נזק, רפואי או אחר, לא בטווח הקצר ולא בטווח הארוך. וככל שהבדיקות הלכו והתקדמו, ואת כולן עברתי בהצלחה ב"ה, יותר ויותר אמרתי לעצמי: "וואו! איזו זכות יש לי שאת כל הבדיקות האלה אני עובר בהצלחה! כולנו מכירים הרבה אנשים שהיו נותנים את כל הונם כדי לקבל תשובות כאלה על כל הבדיקות שעברתי. ודווקא אני בין המאושרים הבודדים הזוכים לזה? איזו זכות ענקית היא זו! איך אוכל להודות מספיק לבורא העולם על כל הבריאות הגופנית הזאת שהוא מרעיף עלי? הדרך הטובה ביותר להודות לו על כל טובו הזה, היא שאני אתרום מבריאותי לאדם שהוא חולה ל"ע והוא מאוד זקוק לכליה הבריאה שלי". זאת הדרך היפה ביותר שמצאתי כדי להודות לקב"ה על ניסיו ועל נפלאותיו שבגופי, ועל הבריאות שהוא מעניק לי בכל רגע ורגע.

אחת הבדיקות היתה בדיקת התאמה ביני לבין מי שהיה המיועד להיות הנתרם שלי, וב"ה גם היא עברה בהצלחה, כלומר התברר שהוא אכן מתאים (מבחינת סוג הדם, בדיקת נוגדנים, התאמת רקמות וכדומה) להיות זה שעתיד לקבל את כלייתי. ושיהיה לכם ברור, גם זה לא מובן מאליו. שמעתי על מקרים שתורם ונתרם עברו בדיקת התאמה ביניהם ותשובתה היתה שלילית, ואז היה צורך לחפש נתרם אחר עבור התורם הזה. אבל אצלי ב"ה הנתרם נמצא מתאים.

באותה תקופה הסתובבו לי בראש כמה מחשבות, כמו למשל: אם חס וחלילה, ה' ישמרנו ויצילנו, הייתי אני זקוק חלילה להשתלת כליה, כמה הייתי שמח אם היה נמצא אותו יהודי שהיה גם מוכן וגם מתאים (מבחינה רפואית, וכנ"ל) לתרום לי כליה בריאה שלו! על כן אם הקב"ה מזכה אותי להיות בצד הבריא, הנותן והתורם, עלי להיות שמח על כך לא שבעתיים, אלא פי 700!

עוד אמרתי לעצמי באותה תקופה: כל הסיפור הזה מבוסס הרי על נכונות לתת, להעניק לזולת משהו ממני. והנה מצאנו את היסוד החשוב הזה כמרכיב מרכזי באישיותם של שלושת אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, ע"ה:

אברהם אבינו ע"ה, הרי היה כולו חסד, כולו נתינה, עד כדי כך שהכתוב אמר עליו (מיכה ז/כ): "תיתן … חסד לאברהם", וחכמינו ז"ל מתארים שאוהלו היה פתוח מכל ארבע רוחותיו כדי להקל את הכניסה על אורחיו, וכדומה.

יצחק אבינו ע"ה, אף שמידתו היתה גבורה, אבל ידועים דברי המדרש (ילק"ש תורה סוף רמז צה) על תחילת פרשת העקידה "ויהי אחר הדברים האלה": אחר אלו דברים? שיצחק וישמעאל היו מתווכחים זה עם זה. יצחק אמר לישמעאל "אני חביב ממך, שמַלתי לשמונה ימים", וישמעאל ענה לו "אני חביב ממך, שהיה בידי למחות ולא מחיתי". אמר יצחק לעצמו: הלואי שיתגלה עלי הקב"ה ויאמר לי שאקריב לו אחד מאברַי, ולא אעכב", אמר לו הקב"ה: "הַקְרֵב את כולך!". הרי שגם יצחק אבינו ניחן במידה גדולה מאוד של נתינה ושל הענקה.

ויעקב אבינו ע"ה, בין לפי המדרש (בר"ר פב/ח) שעם כל אחד מהשבטים נולדה אחות תאומה והרי שהוא היה אבא של 25 ילדים (12 זוגות תאומים + דינה), ובין בלי המדרש הזה ואם כן יעקב היה אבא 'רק' של 13 ילדים, הרי כל מי מאיתנו שהוא אבא או אמא בפועל, יודע(ת) כמה הורות מבוססת על נכונות להעניק לילדינו, כנראה יותר מאשר על כל דבר אחר.

ועוד מחשבה: אני מסתובב כבר כמה שנים עם כרטיס "בלבבי" (המביע את הסכמתי לתרום מאברַי אחרי מותי, בכפוף לפיקוח הלכתי) בארנקי. האמנם אני מוכן לתרום להצלת חיים רק אחרי מותי? ומה עם תוך כדי חיי?! הרי המצוות חלות על האדם רק בחייו (גמרא מסכת שבת קנא:), אז אם אני מוכן לתרום להצלת חיים אחרי מותי, קל וחומר שאני צריך להיות שמח לתרום להצלת חיים בחיי!

וגם המחשבה הזאת: תרומת כליה היא ביטוי נפלא של מאמר חכמינו ז"ל: "כל ישראל ערבים זה לזה". ולרבי יונתן אייבשיץ יש הסבר נפלא למאמר חז"ל זה (בספרו יערות דבש): משל לאדם שיש לו זקן ארוך, אבל יש לו שכן שמתגלח ל"ע בתער. בעל הזקן הארוך צריך להרגיש שבעצם יש לו רק חצי זקן, ואילו החצי השני של פניו מגולח בתער, שהרי "כל ישראל ערבים זה לזה", וכולנו בעצם איברים שונים של כלל ישראל.

כיוצא בדבר, הקב"ה העניק לי שתי כליות בריאות, כדי שאוכל לתרום את אחת מהן ליהודי שיש לו ל"ע שתי כליות חולות, ועבורו זהו עניין של הצלת חיים ממש. ולא אתרום?

ומנגד, לא אסתיר מכם שהסתובבה לי בראש גם המחשבה הזאת: "ואם יום אחד הכליה שלך תפסיק לתפקד כראוי ח"ו, לא תצטער שזו כלייתך היחידה?" ותשובתי הנחרצת למחשבה הזו היתה: "בריא ושמא – בריא עדיף!" וכשהוספתי ללמוד את הנושא הזה התברר לי שגם מבחינה רפואית, ברוב גדול של המקרים, מי שנחלה ל"ע באחת משתי כליותיו, נחלה גם בשניה. כלומר זה לא שהכליה השניה היתה יכולה 'להציל' את הראשונה (לפרטים רפואיים נוספים: עיינו בחוברת מתנת חיים, במדור "התרומה במבט רפואי").

ומאחר שאני גבר, הסתובבה לי בראש גם המחשבה הבאה: אנחנו הגברים, איננו יכולים לחוות את החוויה של לידה. לעולם לא נוכל. אמרתי לעצמי שתרומת כליה היא אולי הדבר הקרוב ביותר ללידה, שכן בשניהם ממשהו שיוצא ממני יהיה חיים. אמנם כמובן זו רק כליה אחת ולא גוף שלם עם חיים שלמים. וההבדל ביניהם נשמע באנגלית כך: It's not a kid, it's a kidney!

וכך הלכתי והתקדמתי בבדיקות השונות, ומתוך בתי החולים השונים העוסקים בסוג הזה של ניתוחים, שובצנו, הנתרם שלי ואני, לבית החולים איכילוב בת"א.

ואז, מעט אחרי חג הפסח האחרון, הוזמנתי לוועדה רשמית מטעם משרד הבריאות, שכל תורם (וגם כל נתרם) צריך לעבור, על פי החוק. בוועדה הזאת ישבו רופא, עורכת דין, פסיכולוגית ועובדת סוציאלית. והַאמינו לי חברים, הם צלבו אותי בשאלות. ואני אומר את זה כמובן לשבחם, כי זהו תפקידם והם מלאו אותו ברמה מקצועית מרשימה. הרופא שאל אותי, בין השאר, האם אני מודע לסיכונים שבתרומת כליה. וכשעניתי לו בחיוב, הוא שב ושאל אותי: אם כן, לאלו סיכונים אתה מודע? אמרתי לו את מה שידעתי, והוא הוסיף לי עוד כמה פרטים שלא ידעתי; עורכת הדין וידאה שאינני מקבל שום טובת הנאה תמורת הכליה שלי, שכן במדינת ישראל סחר באיברים הוא עבירה פלילית חמורה. וכן היא שאלה אותי איך תהיה ההתמודדות שלי מבחינה כלכלית, בגלל אובדן ימי עבודה בימי האשפוז; הפסיכולוגית שאלה אותי שאלות במטרה לוודא שאני מספיק יציב בנפשי, ושאחרי התרומה לא אפול לדכאונות או לחרדות וכדומה; העובדת הסוציאלית שאלה אותי: איפה אשתך בכל התהליך הזה? ועניתי לה שב"ה היא לגמרי איתי, תומכת בי ומלווה אותי בכל. היא שבה ושאלה אותי איך הילדים שלנו מתייחסים לעניין הזה, והאם אינני חושש שהתרומה עלולה לקלקל את הקשר ביני לבין מי מהם. עניתי לה שמאז ששיתפנו אותם בתכנית הזאת, הם לגמרי איתי ועוטפים אותי באהבה גדולה.

אני מספר לכם את כל זה רק לשבחם של חברי הוועדה, שבאמת עושים את תפקידם נאמנה 'לסגור את כל הפינות' לפני תרומת הכליה. אשריכם ישראל.

דבר נוסף שמאוד עזר לי בהכנות לקראת התרומה, הוא המיזם של עמותת מתנת חיים "תורם מלווה". זהו אדם שתרם כליה בעבר, והסכים ללוות אותי, לשתף אותי בתחושותיו סביב תרומתו, לענות על שאלותי, וכדומה. השיחות שהיו לי איתו היו עמוקות ומעשירות, והוסיפו לי ביטחון, ידע חשוב והרגשה נפלאה לקראת התרומה.

ואז הגיע היום הגדול, שהודיעו לי על התאריך המיועד לתרומה: ט"ו בתמוז. במקרה, אבל ממש במקרה (…), ט"ו בתמוז הוא יום הנישואין של רעייתי ושלי (לפני 41 שנה, כמו שאתם כבר יודעים). מיד שלחתי לילדים שלנו מסרון בזו הלשון:

"אמא ואני קיבלנו הזמנה לחגוג את יום הנישואין ה-41 שלנו ב"גני איכילוב", ביום ראשון ט"ו בתמוז בשעה 07.00 בבוקר, עםסכין ובלי עוגה."

לא עברו כמה דקות, והתקבלה תגובת בננו השנון: "משמח חתן עם הכליה".

וכשהחיוך עדיין נסוך על פניכם, תקראו גם את זה: בכל התקופה הזאת של הבדיקות, הסתובב לי בראש גם הפסוק הדמיוני הזה: וַיִּקַּח אַחַת מִכִּלְיוֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה.

עכשיו נחזור לרצינות. ניגשתי לניתוח הזה באמת בשמחה עצומה, עם הרגשה גדולה של רוממות רוח, סוג של האמור בפסוק "וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (בראשית כב/ה), מחפש דרכים איך להודות לבורא עולם על הזכות המיוחדת והנדירה שהוא מזכה אותי בה, והאמת – לא כל כך מוצא. אתם מבינים איזה דבר גדול זה? שאני אתרום משהו מגופי וזה יציל את חייו של יהודי אחר? הרי זה באמת מדהים. והיום הטכנולוגיה הרפואית היא כל כך משוכללת ומתקדמת ב"ה, שהסיכונים הם באמת אפסיים לחלוטין. או בשפה פחות יפה: מבחינה סטטיסטית, לחצות את רחוב אלנבי בתל אביב, זה לאין ערוך יותר מסוכן מאשר לתרום כליה.

למחרת התרומה, הרופאים אמרו לי שכדאי שאקום מהמיטה ואתחיל קצת ללכת. ניגשתי לנתרם שלי, ששכב שלושה חדרים לידי באותה מחלקה, והתחבקנו, ושאלתי אותו: "נו, איך אני מרגיש?"… מאז אנחנו ממש חברים טובים. כשדיברתי איתו בטלפון ביום שהוא השתחרר מבית החולים (כמה ימים אחרי שאני השתחררתי), שאלתי אותו איך הוא מרגיש, והאם התיאבון שלו בסדר, והוא ענה לי "אתה לא תאמין לי, בשבוע האחרון אכלתי יותר ממה שאכלתי שנה שלימה!", והוא הוסיף: "מאז ההשתלה עליתי כבר ב-4 קילו!". ועוד משפט שהוא אמר לי: "אתה שינית את החיים שלי מן הקצה אל הקצה". ואני לא מספר לכם את זה ח"ו ממקום של גאוה, אלא ממקום של הודיה לקדוש ברוך הוא על המצוה הגדולה והמיוחדת שהוא זיכה אותי בה.

מבחינת ההסטוריה הרפואית תרומת כליה היא סיפור של כשישים שנה. לא יותר. וב"ה הדברים הולכים ומשתכללים כל הזמן. איזו זכות גדולה היא לנו, שאנחנו חיים בדור הזה!

אולי עכשיו אתם מבינים למה אני רואה את התרומה הזאת כאחד מהשיאים של כל חיי. אני באמת מרגיש שעליתי קומה בכל רבדי האישיות שלי. זו תחושה מרוממת, מעצימה ומרגשת, מאין כמותה.

אחרי הניתוח חברים שלי רצוּ להתפלל לרפואתי, ושאלו אותי: "האם להתפלל עליך "לרמ"ח איבריו", או אולי רק "לרמ"ז איבריו"? עניתי להם: "לא, יש לי רמ"ח איברים! רק שאחד מהם עבר דירה…".

והערה לכהנים המתבלטים אולי בעניין תרומת כליה, מצד ציפייתנו לבניין המקדש במהרה: תנוח דעתכם, תרומת הכליה לא תפסול אתכם מלעבוד בבית המקדש. כך פסק הרמב"ם במפורש (בהלכות ביאת המקדש ו/ז): "אין פוסל באדם אלא מומים שבגלוי, אבל מומים שבחלל הגוף כגון שניטלה כלייתו של אדם או טחול שלו או שניקבו מעיו, עבודתו כשרה, שנאמר (ויקרא כא/יט, ברשימת המומים הפוסלים כהן מלעבוד בבית המקדש): "שבר רגל או שבר יד", מה אלו בגלוי אף כל שבגלוי". לעומת זאת תוכלו להיות בטוחים, שמצוה גדולה כתרומת כליה, בוודאי מקרבת מאוד את בניין בית המקדש ואת הגאולה השלימה.

אני מזמין את כל אחד ואחת מכם לשקול להצטרף למועדון היוקרתי הזה של תורמי כליה. ומי שמסיבה כלשהי אינו יכול לתרום בעצמו, מוזמן לתרום להגדלת המוּדעוּת הציבורית לעמותת מתנת חיים. כך ניתֵן עוד חיים ועוד חיים. כך עוד איש ועוד אשה יתרמו כליה, והתור של הממתינים להשתלת כליה יֵרד ויֵרד, שזו המטרה המוצהרת של עמותת מתנת חיים. זהו קידוש השם ענק, שאינני יודע כמה אחרים יש המשתווים לו.

תודה לך ריבונו של עולם הנותן חיים. תודה לך עמותת מתנת חיים.

אשמח להגיש כל עזרה שרק אוכל, כדי לקדם תרומת כליה אחת נוספת.
הרב מרדכי כהן
טל. 054-7692370