סיפורו של חזי ברזני ברוטמן

חזי ברזניחזי ברזני ברוטמן, רמת גן
תורם מס’ 712
המסע שלי לתרומת כליה החל בתשס”ט (1999) בהיותי עוזר פרלמנטרי בכנסת. הכרתי את חבר הכנסת הרב אברהם רביץ ז”ל כשנבחר ליו”ר ועדת הכספים. כשנכנסתי לחדר יו”ר הוועדה שאלתי את המזכירות למה יש כאן כיור מים כזה גדול, האם בוועדת הכספים אנו מיוחסים? הסבירו לי שהכיור שימש את יו”ר הועדה הרב רביץ לטובת טיפולי דיאליזה, שעשה בין לבין הדיונים בוועדת הכספים.
אני בתמימותי שלא הכרתי חרדים ואת פועלם הציבורי (לצערי רק מהתקשורת) כל כך התרשמתי מהרב רביץ שלא הזניח את עבודתו ושליחותו הציבורית, ובמקום לעשות טיפול דיאליזה בנוח בבית חולים עשה זאת בכנסת.
לימים נסעתי ברכב עם הבוס שלי (ח”כ דאז אלי גולדשמידט ממפלגת העבודה) ושמענו שילדיו של הרב רביץ הלכו להכרעה בדין תורה מי יתרום לו כליה! גולדשמידט אמר לי “תראה מה זה החרדים האלו, אלו מושגים שאנו לא מבינים, הם רבים מי יתרום לאבא שלהם כליה…”.
אשתי הייתה סטודנטית לביולוגיה ואני בסקרנות שאלתי אותה האם זה באמת ניתן לתרום כליה? בכלל לא ידעתי מה תפקידי הכליות בגוף (הייתי עסוק בנושאים אחרים בזמן שיעורי טבע / ביולוגיה בבית הספר…).
בתש”ע (2010) באופן הדרגתי התחזקתי, התחלתי לשמור שבת ולאט באופן יפה וכל המשפחה הצטרפה. כאשר במקביל כבר זכינו לפיקדון מדהים מהקב”ה; לידת תאומים בן ובת שהצטרפו לשתי הבנות הגדולות.
התרומה תמיד הייתה במוחי, ובתשע”ד (2014) לאחר קריאה של כמה כתבות ומחקרים בנושא חשבתי על זה אבל הסביבה הייתה ממש נגד. באביב תשע”ו (2016) בדיוק ביום ההולדת שלי (י”ח באייר) התקשרתי ל”מתנת חיים” והם שלחו לי טפסים למלא ובדיקות דם ראשוניות. במקביל אשתי החלה לגלות סימני הסכמה, אך לצערי לאחר חודש איבדתי את אימי ז”ל בנסיבות מאוד טרגיות, והנושא ירד מסדר היום.
בסתיו תשע”ט (נובמבר 2018) בעודי מעלעל בעיתון “בשבע” ראיתי מודעה שדרוש/ה תורמ/ת כליה לאלמנת צה”ל מהצפון, אבל במסר הטלפון במודעה חסרה ספרה והבנתי כי חלה טעות. כעבור שבוע הגעתי למכולת השכונתית לקחתי את העיתון ומצאתי מספר טלפון מדויק. ענתה לי הבת שלה אורטל ותוך כדי שיחה כבר שלחה לי את כל תיאומי הבדיקות מול ‘בילינסון’.
הגעתי לשיחה ראשונה בא נאמר לכל התורמים הפוטנציאלים כי לא כולם יזכו לתרום בגלל אי התאמה פיזית או נפשית. אני זוכר שמייד בסוף השיחה ירדתי למטה, חייגתי לרב שלי וביקשתי שיתפלל שאמצא מתאים ואוכל לתרום. תוך כדי תהליך מורכב בא ביקשו ממני לא מעט בדיקות (כולל אקו לב וקולונוסקופיה..). בעודי בהליכי הבדיקות, ממש לפני הוועדה הרפואית, נמסר לי כי למרגלית ולי אין התאמה ולא אוכל לתרום לה. עוד נאמר לי שמבחינת סוגי הדם גם לא ניתן לבצע הצלבה.
הרגשתי פספוס והרמתי טלפון ישיר לרב הבר זצ”ל. שיחה עם אדם כל כך נעים עם הרבה סבלנות שענה לי על כל שאלה עם ידע רב במה שנקרא “פסיכולוגיה של תורמים ונתרמים…” ממש זכות לשמוע אותו. הרב הבטיח לי אישית כי יעשה מאמץ גדול של כל צוותי “מתנת חיים” למצוא את התורמ/ת עבור מרגלית. הוא גם היה ישר מאוד ואמר כי זה מורכב ויש תורמים שמעדיפים לתרום לגילאים צעירים יותר… אבל עודד אותי וחיזק אותי שאמשיך את התהליך שאני בעיצומו כדי לתרום לחולה אחר.
לאחר תהליך ארוך של כמעט 8 חודשים של בדיקות, ועדה רפואית של משרד הבריאות וכיו”ב, במוצש”ק ערב כ”ד באב תשע”ט (2019) בשעה 22:00 הכירו ביני בין הנתרם תושב הצפון. למחרת ב- 10 בבוקר הייתי כבר עם כליה אחת. לאחר חודש, תוך התפנקות גברית טיפוסית, חזרתי לתפקוד פיזי מלא.