יהודה לרנר, יצהר
תורם מס’ 1,217
לפני כעשר שנים, קרובת משפחתי עברה קריסה של הכליות בחודש השביעי להריונה הראשון. בהליך קצר, וכמעט ללא דיאליזה, אחותה תרמה לה כליה. ראינו מקרוב את השבר שבהעדר כליות תקינות, ואת גודל הישועה שניתן לעזור לאדם לקבל על ידי תרומת כליה.
סיפור זה חשף אותי כבר אז לגודל הזכות בתרומה, ועורר בי רצון עז לתרום, אלא שכמו רוב משפחת קרובתי, הייתי עם עודף משקל משמעותי וידעתי שזה אחד הדברים שפסלו שם את רוב המועמדים לתרומה. הבנתי שכל עוד אני לא מוריד את המשקל אין מה להיכנס לתהליך.
לפני כשנה הזדמן לי לשוחח עם חבר טוב ויקר, שהוריד הרבה מאד משקל ובעקבות כך תרם כליה לפני מספר שנים. הוא גילה עניין ואף נחישות לעזור לי לרדת, ולימד אותי את מה שהוא עושה בעניין, שמחזיק מעמד שנים לא מבוטלות. בעזרת החבר היקר ובסייעתא דשמיא גדולה מאד, הצלחתי לרדת כ25 ק”ג והגעתי למשקל תקין. בשלב זה החלטתי לפנות ל”מתנת חיים” ולהתחיל תהליך.
לא אוכל לתאר במלים את ההתרגשות באותו בוקר שבישרו לי שיש התאמה עם חולה שמטופלת בדיאליזה בשיבא מזה 11 שנים! יש יהודיה שאני יכול לקחת חלק במאמצים להציל את חייה! דווקא אני! התקדמנו בתהליך, כבר היה צפי לתרומה לקראת פורים האחרון, ואז קרה דבר קשה מאד- המועמדת לתרומה נפלה ונפגעה בטחול. בניתוח חירום הוציאו לה את הטחול ולא היה ברור מה יהיה הלאה; מתי היא תחלים ותהיה מסוגלת להיכנס לעוד ניתוח, איך היא תסתדר בלי הטחול ובעיקר- האם היא מפתחת נוגדנים אלי? הרי היא נזקקה להרבה מנות דם בנפילה. התפללתי הרבה, בעיקר שנישאר מתאימים, הרי אם חלילה לא, מי יודע כמה זמן ייקח לה למצוא תורם חדש, ועוד עם נוגדנים…
לאחר כמה שבועות קיבלתי את הבשורה המיוחלת- נשארנו מתאימים! חסדי שמים עצומים! מכאן ואילך דחקתי במתאמת ההשתלות היקרה לקבוע מועד קרוב לניתוח, ובא’ חול המועד פסח התאשפזתי בשיבא. למחרת נכנסנו לחדר הניתוח. שני הניתוחים היו מוצלחים מאד! הרגשתי מדהים! זכיתי לקיים את מצוות ‘ואהבת לרעך כמוך’ ברמה הכי גבוהה ומרגשת שיכולה להיות. בזכות התרומה הרגשתי כל כך מחובר ומקושר לעם ישראל. הכליה נקלטה מצוין והייתה תקווה גדולה שבקרוב ממש המושתלת תחזור לחיים רגילים.
לדאבון ליבי, משהו הסתבך, לא ברור מה, והמושתלת לא הצליחה לשפר מדדים ולהשתחרר. לאחר אשפוז של כשבועיים, המצב התדרדר עד קריסת מערכות. בפסח שני היא השיבה את נשמתה לבורא. היה לי קשה, אחרי כל התלאות שעברה, כבר אפשר היה ממש למשש את הישועה שלה. הכל היה טוב, כמעט הכל.
באחת הפעמים שביקרתי אותה במחלקה היא הייתה ממש שמחה, היא הודתה לה’ יתברך ולי והביעה שמחה ותקווה לחיים טובים עם משפחתה. אני חי בתוך הרגע הזה. זהו רגע נצחי. יש ‘קלישאה’ של תורמים שטוענים שהם מצטערים על שאינם יכולים לתרום שוב. אני חותם על הקלישאה הזו, ובלבד שיהיה ליהודי רגע אחד כזה טהור של תקווה ושמחה.
בזכות התרומה, אני אוהב את עם ישראל כמו שמעולם לא ידעתי שאפשר, ואני מלא רגשי תודה לנשמתה של המושתלת על הזכות העצומה שזיכתה אותי, לקיים בגופי ערבות הדדית עצומה ולקשר את עצמי אל עם ישראל ואל ה’ יתברך.
איך הגעתי למתנת חיים?
לא מעט מכרים וחברים תרמו דרך “מתנת חיים”. היה מובן מאליו שהדרך היחידה לתרום כליה היא דרך “מתנת חיים”. העמותה פועלת בצורה מדהימה! יחסי אנוש מדהימים, ליווי ויחס אישי, אכפתיות ומענה לצרכים שונים כאילו הייתי התורם היחיד שלהם.
שיבצו לי מלווה מתנדב שתרם שנה לפני, שמשמש ככתובת לשאלות, וגם לשיתוף ותמיכה רגשית. זה היה מאד חשוב, בפרט לאור הדרמה שקרתה בתוך התהליך.
