רופא כליות כרופא תורם

מאת מאיר ד. ליפשיץ

בשנת 1970, זמן קצר אחרי שסיימתי את לימודי הנפרולוגיה, התגלה אצל אחותי חלבון בשתן, דבר העלול להצביע על נזק בכליה. באותה עת אמרתי לה שאם בעתיד היא תזדקק לתורם כליה, שתזכור אותי. אולם איש מאתנו לא חשב שרגע זה יגיע אי-פעם למרבה הצער, במשך עשרים השנים שלאחר מכן, הפרשת החלבון בשתן גדלה בהדרגה עד לערכים שהצביעו על נזק חמור MeyerLifshitzminבכליה. למרות שהיא התחילה בטיפול מתאים, תפקוד הכליה שלה התדרדר בהדרגה, והאפשרות להיות מטופלת בדיאליזה או לעבור השתלת כליה הפכה לריאלית מאד.

באותה התקופה השתפר תהליך ההשתלה במידה ניכרת; מחקרים רבים הצביעו על כך ששיעור ההישרדות של חולים היה גבוה יותר לאחר השתלה מאשר אחרי טיפול בדיאליזה.

לפני שהתעמקתי בדיון על תרומת כליה לאחותי, ביקשתי את עצת הרב שלי, הרב שיינברג מסן – אנטוניו.

הרב ציין שמבחינה הלכתית מותר לי להיות תורם לאחותי. אולם הוא הציע שאציג את הנתונים לפני פוסק מפורסם שנהג לבקר בסן-אנטוניו לעתים קרובות. נפגשתי אתו, ואחרי עיון מעמיק בנתונים הוא ציין שמותר לי בהחלט לתרום כליה, ואף ייתכן שיהיה זה בגדר חובה.

הייתי, אם כן, מחויב לתרום את הכליה שלי לאחותי. הרעיון שאהיה מסוגל להציל את חייה היה מניע חזק ביותר.

אחותי, שתמיד נשאה את עיניה אל “אחיה הגדול”, הייתה אמביוולנטית מאד לגבי האפשרות לבקש או לקבל מתנה “ענקית” כזו. “כיצד אוכל לגמול לך על מתנה כזו? זה בלתי אפשרי”, נהגה לומר.

בדיקות ההתאמה לא העלו אי-התאמות מהותיות בין אחותי לביני; הייתה זו הקלה אדירה, מאחר שהיו מעט מאד בני משפחה אחרים שיכלו להתאים כתורמים. יתרה מזו, מאחר ואחותי הייתה כבר בת חמישים ושבע, סביר היה שכליה מן המת תועבר למועמדים צעירים ממנה בפילדלפיה.

זמן קצר לפני שפרשתי מעבודתי כנפרולוג ב- 2003, ביקשתי מאחד מעמיתיי לבדוק אותי, כאחד שעשה לעתים תכופות הערכות לגבי תרומת כליה. עמיתי מצא שאני בריא בדרך כלל. ההערכה נשלחה למערכת ההשתלות בפילדלפיה. התבקשתי לפגוש את הרופאים שלהם, ועשיתי זאת זמן קצר לפני שעליתי ארצה יחד עם אשתי, ביוני אותה השנה.

אשתי ואני עלינו ארצה, כשאנו מודעים לחלוטין לעובדה שיהיה עלי לחזור בקרוב לארצות הברית כדי לבצע את התרומה. בישראל ביליתי את הבקרים בלימוד בישיבת ‘אור שמח’, ואחר הצהריים עבדתי במרכז הרפואי שערי צדק. רציתי להיות במצב בריאותי מצוין לפני הניתוח, והתחלתי ללכת ששים דקות ביום. הורדתי כשבעה ק”ג, ולחץ הדם שלי – שהיה מעט גבוה – חזר להיות תקין.

במשך השנתיים הבאות הלך מצב הכליה של אחותי והתדרדר. אולם הודות לירידה במשקל היא התקבלה לתוכנית, והיתה מוכנה מבחינה בריאותית לעבור השתלת כליה.

האפשרות היחידה לבצע את הניתוח הייתה שבוע לפני חג הפסח. אשתי ואנוכי טסנו לפילדלפיה באפריל 2005. רציתי שוב להתייעץ, והפעם היה זה עם הרב שלי בישראל, הרב חיים וולקין.

את השבת בילינו בבית אחותי וגיסי. היתה זו שבת מרוממת מאד מבחינה רוחנית, והיא נתנה לנו כוחות לשבוע הגורלי שעמד בפנינו.

ביום שלישי בשבוע שלאחר מכן, הוסרה הכליה שלי והושתלה אצל אחותי. ידוע שהכליות נקראות ‘כליות יועצות’, הזוהר אומר שהכליה הימנית היא הנותנת עצה טובה. אחרי הניתוח נותרה אצלי רק הכליה הימנית, וכלייתי השמאלית הושתלה אצל אחותי בצד הימני שלה. שתי כליותי הפכו, אם כן, להיות כליות ימניות שנותנות עצה טובה.

בזמן הניתוח התפללו בניי ליד הכותל. כרופא הייתי מודע היטב לפרטי הניתוח, אולם ההרגשה שאני הולך לחוות זאת בעצמי הייתה מבלבלת.

התעוררתי מהניתוח בשעות אחר הצהריים המאוחרות כשרעייתי יושבת לצדי.

רעייתי והילדים נרגעו מהעובדה שהניתוח עבר בהצלחה, אך יותר מכך, שמחנו כולנו בשל העובדה שאחותי תוכל להשתחרר מהצורך בדיאליזה ולהמשיך לחיות חיים פעילים ובריאים. הכליה החדשה של אחותי תפקדה כבר בחדר הניתוח, ותוך יום תפקוד הכליה שלה היה נורמלי. פרט למקרה אחד של דחייה במהלך החודש הראשון, תפקוד הכליה שלה היה יציב מאז הניתוח. אחותי ציינה שימים ספורים לאחר ההשתלה, היא שמה לב שהחשיבה שלה הפכה להיות ברורה יותר ממה שהייתה במשך חודשים רבים. מתברר שאי-ספיקת הכליות גרמה לה לשינויים עדינים במודעות, כנראה בשל חומרים רעילים שהצטברו בגוף, והשתלת כליה מוצלחת מסלקת את הרעלנים האלה.

בימים שלאחר הניתוח, לא היו לי כאבים משום שקיבלתי משככי כאבים. ביום שישי השתחררתי מבית החולים. רעייתי ואני בילינו את השבת הבאה ואת הימים הראשונים של פסח ב- Passaic, ניו-ג’רזי, עם חבר קרוב. הידיד מתגורר שני רחובות מבית הכנסת, ואני הייתי מסוגל ללכת לשם בליל שישי וביום בשבת ללא קושי רב. ההרגשה שאני מצליח להתפלל במניין כעבור ימים הייתה הרגשה טובה מאד. אחרי שחלפו הימים הראשונים של פסח, טסנו חזרה לישראל.

עברו מספר שבועות עד שחזרתי לגמרי לאיתני, ולאחר מכן חזרתי לשגרה היומית שלי הכוללת הליכה יומית של ששים דקות.

כיום, לאחר חמש שנים, אני לא חש כלל בכליה החסרה שלי, והצלקת שלי כמעט בלתי נראית. תפקוד הכליה שלי כצפוי מופחת יחסית לתפקוד שלפני הניתוח, אך התפקוד מתאים לאדם בגילי, ולא משפיע כלל על הפעילויות הסדירות שלי.

כרופא כליות אני מעורב בהצלת חיים כל שבוע, אם לא כל יום. אולם תרומת הכליה שלי לאחותי והצלת חייה הייתה חוויה יוצאת דופן, והיא ממשיכה להוות מקור לסיפוק אדיר.

המאמר השלם, שחלקים ממנו הובאו כאן, הופיע בכתב-העת Jewish Action חורף 2010.

ד”ר ליפשיץ היה נפרולוג בסן אנטוניו, טקסס, במשך שלושים שנה. במשך שבע השנים האחרונות הוא קשור לבית החולים שערי צדק בירושלים. הוא עלה ארצה עם רעייתו אליזבת לפני שבע שנים, על מנת להצטרף לשלושת בניהם ונשותיהם. כיום הם מתגוררים בבית וגן בירושלים. מאמר זה נלקח מהכתבה  “נפרולוג כתורם כליה” שהופיעה בכתב-עת  Pharos Alpha Omega Alpha Honor Med Soc. 71(4):34-5, 2008