פרק 1 – איך הכול התחיל
נחשפתי במקרה לכל נושא תרומות כליה אלטרואיסטיות ועמותת מתנת חיים בכתבה שקראתי בעיתון.
האמת שנדהמתי, יצא לי לפגוש חולי כליה ולשמוע על הסבל הרב שלהם, אפילו התנדבתי פעם במסגרת ארגון עזר מציון וישבתי ליד אישה חולת כליות בזמן טיפול בדיאליזה, ונוכחתי בזמן הקצר הזה כמה זה נורא וכמה סבל כרוך במצב הזה.
אולם אף פעם לא הייתי חולמת על מצב שבו בן אדם בריא שלא חסר לו כלום בחיים ולא משעמם לו, הולך ומכניס את עצמו לניתוח, נותן איבר מגופו למישהו אחר ועוד שהוא כלל לא מכירו ואינו בן משפחה. זה מצב שאין בו לכאורה שום היגיון ובעצם כל ההיגיון אמור להיות נגד זה.
אבל האמת שהייתה שם, בכתבה, נכנסה ללב ולא הרפתה – שזו מצווה אדירה שבהישג יד, שיש כאן הזדמנות לעשות משהו כל כך ענק, ממש להציל חיים, ובמחיר כל כך קטן בעצם מצד התורם – סיכון קל והגיוני, אי נוחות זמנית וכאבים לא בלתי אפשריים לתקופה קצרה בלבד. כמה פעמים בחיים מזדמנת לבן אדם לעשות משהו כל כך גדול משמעותי ונצחי.
הרבה פעמים שומעים על צרות וקשיים של אחרים וגם משתדלים לעזור – מתפללים תומכים פיזית כלכלית רגשית וכו’ אולם האמת היא שאין לנו באמת דרך להוציא אותו מהצרה, אלא מקסימום להקל ולעזור.
ופה יש הזדמנות מדהימה להוציא בן אדם מהסבל הנוראי שלו ולתת לו חיים טובים ובריאים במחיר כל כך קטן וזמני בשבילי.
במשך שנתיים לא עשיתי כלום בעניין אולם מדי פעם הייתי נזכרת ומבטיחה לעצמי לבדוק ולחשוב, עד שיום אחד נתקלתי במקרה שוב בכתבה הזו ששמרתי והחלטתי שהגיע הזמן לפנות לעמותת מתנת חיים.
פרק 2 – ממחשבה למעשה
התקשרתי לעמותת מתנת חיים ונשלחתי לבצע בדיקות דם ואולטרא-סאונד כליות,
באותו זמן כבר יידעתי את בעלי על מחשבותיי בקשר לתרומה. כמובן שבהתחלה הוא לא ידע מה “נפל עלי” וכמובן באופן טבעי לא אהב את הרעיון שאשתו תיקח סיכונים כשהיא לא מוכרחה.
גם אני לא הייתי סגורה סופית והרגשתי שחסר לנו ידע כדי לקבל את התמונה המלאה ולהחליט, וזה מה שעשינו – בדקנו שאלנו וביררנו והרגשנו שיש לנו תמונה מלאה וברורה של מה שהיה נראה מההתחלה – סיכון קטן ומחושב מאוד בתמורה לעשיית מעשה ענקי ומופלא, והחלטנו שהולכים על זה.
פרק 3 – בדיקת סיווג רקמות
השלב הבא היה בדיקת סיווג רקמות, בדיקה דם שבה לוקחים דם מהתורם והזקוק להשתלה (לקיחת הדם כמו בבדיקת דם רגילה), ואז במעבדה מערבבים את הדמים ורואים אם הדם של הזקוק להשתלה לא דוחה את הדם של התורם, וכמה התאמה יש ביניהם.
הגעתי לבדיקה מרוגשת מאוד. ידעתי שזו בסך הכול בדיקת דם, אולם מבחינתי זה היה להתחיל לעשות את זה באמת, לאחר כל כך הרבה זמן של מחשבה על כך. קיוויתי מאוד שהתוצאה תצא שיש התאמה טובה ביני ובין המועמד להשתלה (שהותאם לי ע”י מתנת חיים).
במהלך אותו היום הבנתי עד כמה לא מספיק לרצות לתרום, אלא צריך לרצות מאוד ולהתעקש על כך ממש. מבחינתי ברגע שהגעתי להחלטה רציתי מיד להכנס לחדר ניתוח ולהציל מישהו ולסגור עניין… אולם מדובר בתהליך של התאמה ובדיקות שונות כדי לוודא מסוגלות ומוכנות פיזית ונפשית וכן לוודא שהתרומה נעשית ממניעים נקיים לחלוטין. בהתחלה היה לי קשה עם מה שהרגשתי לפעמים כסחבת וקשיים ביורוקרטיים שונים, בפרט כשאני יודעת שהמועמד לתרומה עובר בכל שבוע נוסף שהתהליך נמשך 3-4 דיאליזות קשות ומכאיבות. אולם בדיעבד ברור לי שהזמן והתהליך הביא אותי למקום הרבה יותר מוכן מכל הבחינות למעשה של לתרום איבר מגופי.
פרק 4 – בדיקות
מאחר ויש במשפחתי היסטוריה של מחלת סכרת, נשלחתי ע”י מחלקת ההשתלות בבילינסון לבצע מס’ בדיקות נוספות בזמן ההמתנה לתשובה של בדיקת סיווג הרקמות.
שלחתי את כל התוצאות של הבדיקות לרחל מיכוביץ מתאמת ההשתלות בבילינסון, וחיכיתי לקבל תשובה מה ההחלטה. בינתיים קיבלתי תשובה שבדיקת סיווג הרקמות טובה ויש התאמה טובה.
פרק 5 – בדיקה נוספת
סוף סוף קיבלתי תשובה מבי”ח בילינסון – אומנם תוצאות הבדיקות שהתבקשתי לעשות – בסדר, אולם מאחר שהם חוששים בגלל הסוכר שלי שקצת גבוה ובגלל שיש גם היסטוריה משפחתית של סכרת מבקשים ממני לעשות עוד בדיקת דם – בדיקה שנקראת המוגלובין a1c .
למרות שמדובר רק בבדיקת דם פשוטה, בדיקה יותר פשוטה וקלה מבדיקות העמסת סוכר והולטר לחץ דם, משום מה הרגשתי שאני קצת נשברת, כל בדיקה הלחיצה אותי ובכל פעם לקח זמן עד שקיבלתי תשובה מבית החולים, הבנתי שהמחלקה עמוסה מאוד ואני והמועמד שלי לא ילדים יחידים… הבנתי שהתהליך מחויב וחשוב והמטרה של כל הבדיקות הללו הינן לטובתי אבל היה לי קשה.
בינתיים בזמן הזה יצא לי במקרה לראות פרק בסדרת הטלוויזיה “המרוץ למיליון.” בסדרה זו נשלחים 10 זוגות למרוץ מסביב לעולם, במירוץ 10 תחנות כשבכל תחנה יש תחרויות ואתגרים שעליהם לעבור, ומי שמגיע אחרון בכל תחנה כמעט תמיד פורש מהתוכנית, מי שמגיע ראשון בתחנה העשירית זוכה במיליון ₪. באותו פרק ראיתי כמה כמה מזל ובעצם – עזרה מריבונו של עולם צריך כל זוג כדי לעבור כל תחנה, חוץ ממוטיבציה עזה ושרירים מפותחים ברגליים…
פתאום אמרתי לעצמי, גם אני במרוץ למיליון. נכון שבלי תחרות עם מתמודדים אחרים. אבל גם לי יש תחנות בדרך, כשכל תחנה בפני עצמה יכולה לגרום לי לפרישה מהמרוץ, וכל תחנה שעברתי בהצלחה לא משנה כלום אם בתחנה הבאה לא אעבור. וכל תחנה ותחנה, אני נוכחת שרק עזרה משמיים תעביר אותי בעצם, כי כמה מוטיבציה ורצון ובריאות פיזית שיהיו לי, אין לי שליטה על התוצאות וזה רק משמיים.
אבל בעצם למה הרגשתי שיש כאן הקבלה אמיתית למרוץ למיליון הטלוויזיוני? משום שגם כאן בסוף המרוץ מחכה לי פרס עצום, זכות מיוחדת נדירה ששווה הרבה יותר מכסף וזהב גשמיים. וכדי לזכות בפרס הזה, כן, צריך להתאמץ! צריך לעבור מסלול מכשולים, הזכאות לזה לא ברורה מאליה ומובנת רק בגלל שהתחשק לי לתרום כליה. כמו שכדי לקבל מתנה מיליון שקל ברור שצריך להתאמץ ולגבור על כל מיני מכשולים, כך כדי להיות זכאית לכזה פרס, לכזה זכות, עלי להתפלל ולהתאמץ מאוד, אבל זה שווה את הכול. ואז התחלתי להסתכל על הבדיקות בתהליך כעל תחנות בדרך למיליון, התחלתי להסתכל במבט שונה לגמרי ומעריך.
פרק 6 – ועדה פסיכו-סוציאלית
לקח כמה שבועות לקבל “אוקי” מבי”ח בילינסון על הבדיקה האחרונה, וסוף סוף קיבלתי אור ירוק להתקדם ותאריך לוועדה פסיכו סוציאלית, שזה בעצם פגישה שלי ולאחר מכן של המועמד לתרומה עם עובדת סוציאלית של בית החולים ולאחר מכן פגישה שלי בלבד עם פסיכיאטר/ית של בית החולים.
כל פגישה אורכת בסביבות חצי שעה, בפגישה העו”ס ולאחר מכן הפסיכיאטרית ממלאות שאלון מובנה (ולאחר מכן מסכמת בדו”ח את מסקנותיה ומגישה את הדו”ח לוועדה האלטרואיסטית.).
אני אישית הרגשתי שכמו שאומרים – מה שלא הורג אותך – מחשל אותך…
כך גם כאן, עם כל הביורוקרטיה בתהליך ודרישות המדינה ובית החולים, וקשיים מסוימים בהשגת התחייבויות במשך הדרך מקופת החולים – אם כל זה לא שובר – זה מחזק אותי. כל קושי ובדיקה נוספת רק חיזקו והגבירו את הנחישות והרצון, איכשהו באופן הפוך אולי להיגיון. הרגשתי שבשביל דבר טוב באמת, זכות שכזו שתהיה רשומה לי בקורות חיים, צריך להתאמץ ולעבוד ולעבור מכשולים, לא פשוט לקבל סתם ככה בפשטות ובקלות מיליון ₪, קל וחומר כזו זכות שאין לה מחיר.
לא הייתה לי כל שליטה על התוצאות – לא הגופניות ולא הפסיכולוגיות/סוציאליות, וגם לא מה לעשות מלבד להתפלל, ולכן כל בדיקה וכל תחנה בדרך גרמו כל פעם לבחינה עצמית נוספת – כל פעם הבנתי שאני רוצה מאוד שהתוצאה תצא טובה, כי אני רוצה לעשות את זה!
פרק 7 – מבחן נעמן
אחרי הועדה הפסיכו סוציאלית, הדבר הבא בתהליך הינו מבחן פסיכולוגי במכון נעמן ברמת גן.
המבחן ארך בערך שעתיים וכלל מבחן רורשאך (שבו הנבדק מתבקש לומר מה האסוציאציה שעולה לו למראה כרטיסים שעליהם כתמי דיו שונים), הפסיכולוגית גם הראתה לי חוברת עם צורות שונות והתבקשתי להעתיק את הצורות, ולאחר מכן התבקשתי לצייר את הצורות שאני זוכרת בלי לראות את החוברת. מלבד זאת הפסיכולוגית שאלה אותי שאלות שונות, בדומה לשאלות שנשאלתי בפגישה עם העו”ס והפסיכיאטרית, בתוספת שאלות נוספות על הילדות ועוד.
המבחן כולו נעשה באווירה רגועה ונעימה וכלל לא מלחיצה, למרות שיתכן שזה נשמע ככה התחושה שלי הייתה שלא באים להכשיל ולחפש בעיות כלל. אלא המטרה היא לבדוק באופן ענייני.
פרק 8 – ועדה אלטרואיסטית
כל תורם חי צריך לעבור וועדה- אם הינו קרוב משפחה של הנתרם הוא עובר ועדה של ביה”ח, ואם אינו קרוב – ועדה של משרד הבריאות שנקראת ועדה אלטרואיסטית. מס’ שבועות אחרי מבחן נעמן, נקבע לנו – לי ולמועמד לתרומה – תור לוועדה האלטרואיסטית.
לוועדה זו מוגשות תוצאות כל הבדיקות והחומר שנאסף במהלך התהליך, הועדה עוברת על החומר, מזמנת את התורם והמועמד לתרומה לפגישה (נפרדת) שבה נציגי הועדה שואלים שאלות שונות, ולאחר מכן הועדה מקיימת דיון סגור ללא המועמדים שבו מוחלט האם לאשר את התרומה.
בוועדה יושבים מס’ מכובד של נציגים שנתמנו ע”י משרד הבריאות– רופא, פסיכולוג, עו”ד, נציג ציבור, לפעמים גם עו”ס, רכזת הועדה מטעם משרד הבריאות שאחראית על הגשת כל החומר וריכוזו בפני חברי הועדה ולאחר מכן להעביר את תשובת הועדה לבית החולים, וכן מזכירה שמדפיסה את הנאמר בוועדה בפרוטוקול.
הגענו מרוגשים מאוד, זה היה שבוע לפני ראש השנה והרגשנו שזה ממש כמו להגיע למשפט…הכנה לקראת המשפט האמיתי.
נלחצתי מאוד, לשבת לבד מול פאנל של אנשים ולהישאל שאלות חלקן לא פשוטות במשך בסביבות שעה זה באמת סיטואציה מלחיצה. אמרתי לעצמי שוב שאני עושה מה שאני יכולה ובשביל מטרה טובה, מאוד טובה, ואלוקים יהיה בעזרי.
למזלי היה הרבה יותר קל משחשבתי, הרופא מנהל הועדה פנה אלי בחביבות והסביר לי את התהליך בוועדה. לאחר מכן הוא אמר לי אנחנו נשאל אותך הרבה שאלות, אבל שאלה ראשונה שבאמת הייתי רוצה לשאול – השתגעת? מאחר שזה נאמר ברוח טובה ובחביבות זה גרם להפשרת הקרח ולהרגעת הברכיים הרועדות שלי, ולצחוק כללי. עניתי שזו גם הייתה השאלה הראשונה של בעלי ובעצם של כל מי ששמע…
לאחר שהתבקשתי לספר על עצמי ועל איך הגעתי בעצם לכל זה ונשאלתי שאלות נוספות, הודו לי ואמרו שכעת יש לחכות בסביבות שבועיים לתשובת הוועדה.
פרק 9 – בדיקות טרום ניתוח
כמה ימים לפני יום כיפור קיבלתי תשובה מרחל מיכוביץ– הועדה אישרה! כעת הוסרו המכשולים הביורוקרטיים אולם השערים עדיין לא נפתחו – צריך לעבור מס’ בדיקות רפואיות בבי”ח כדי לוודא שמבחינה גופנית אני יכולה לתרום, הבדיקות נועדו גם בשבילי כדי לוודא שאני מסוגלת וכשירה לעמוד בתהליך מבחינה פיזית, וגם בשביל המועמד לתרומה – כדי לבדוק איזה כליה עדיפה לתרומה והאם הכליה באמת טובה ומתאימה לתרומה. בדיקות אלה רק התורם צריך לעבור והמועמד לא מגיע לאשפוז זה.
הגעתי לבי”ח בתאריך שנקבע לי ונשלחתי לבצע בדיקות דם שתן צילום חזה וסיטי כליות. כעת נותר להמתין לתוצאות ובמידה והכול תקין יקבע תאריך לניתוח.
פרק 10 – ניתוח
אחרי בערך שבוע התקשרו אלי מעמותת מתנת חיים (שמאחורי הקלעים ליוותה את כל התהליך) שברוך ה’ התוצאות תקינות והתקבל אישור לנתח…הרגשתי שמחה גדולה, וגם הודיה ענקית על הבריאות שלי – בונוס שמרוויחים בתהליך הזה הוא להבין עד כמה הבריאות חשובה וכמה שזכיתי בה.
לאחר מכן התקשרה אלי רחל מיכוביץ לקבוע תאריך לניתוח. התרשמתי – ולא רק אז, מהיעילות והמקצועיות של רחל ומהאכפתיות והאנושיות.
הניתוח נקבע לעוד מס’ שבועות שעברו מהר מאוד ביום יום הגדוש כשמדי פעם אני מדחיקה מחשבה מפוחדת שצצה פתאום – רגע אני הולכת באמת להיכנס לחדר ניתוח? לעבור ניתוח בבטן? לוותר על כליה ששירתה אותי שנים רבות בנאמנות ובמסירות? אמאל’ה!
אבל בד בבד חשתי שמחה אדירה והתרגשות, ממש ככלה הנכנסת לחופתה, או כאישה הרה שעומדת להביא חיים חדשים לעולם.
הגיע יום לפני הטרום ניתוח, סיימתי את כל ההכנות הטכניות (בעיקר לנסות לחסל את הכביסות…) וזהו, הגיע הזמן לדבר ולהכין את ילדיי הגדולים. חששתי מהרגע הזה – לא ידעתי אם לספר להם כי חששתי שידאגו וילחצו, מצד שני לא רציתי להסתיר ולהעלם להם בלי הסבר או עם איזה תירוץ קלוש. בסופו של דבר הסברתי שאני הולכת לעשות ניתוח קטן וקל יחסית, ובעז”ה אשוב במהרה עוד כמה ימים, המתנתי בחשש לשאלות רבות ודאוגות, אבל הם אמרו אה את הולכת לניתוח כדי לתרום כליה ל…נכון? מסתבר כי עין רואה ואוזן שומעת…במשך כל החודשים הארוכים של הבדיקות, המתנה לקבלת תוצאות ושיחות שחשבתי שהן ביני ובין בעלי בלבד, הילדים ברדאר המשוכלל שלהם קלטו והיטב…אבל זה היה לטובה כך גם להם הייתה הכנה מספקת. הם שמחו והרגישו שאני עושה דבר טוב ובעל משמעות והתגאו בי.
הגעתי לבי”ח ליום הבדיקות שלפני הניתוח. הניתוח היה אמור להיות למחרת בבוקר מוקדם, והיום הזה היה כדי להתאשפז ולעבור בדיקת מרדים ועוד בדיקות מס’ כגון א.ק.ג, דם ושתן.
לא ידעתי איך אכנס מרצוני לחדר הניתוח, רציתי בכל מאודי לעשות את זה אבל פחדתי! חששתי שכשיגיע הרגע, אעשה ויברח…בבוקר יום הניתוח התפללתי את תפילת שחרית כנראה הכי בכוונה שהתפללתי בימי חיי ופתאום מתוכי עלתה בקשה לה’, אנא ה’, עזור לי לעשות את זה ובשמחה! עזור לי לא לפחד אלא לשמוח בכך שזיכית אותי והבאתני עד הלום, לשמוח בקורבן שאני מקריבה לך כעת מתוך אהבה גדולה ואמונה בך! שהחייני וקיימני, סוף סוף הגיע הרגע שחיכיתי לו, ואני לא רוצה לפחד ולדאוג, אין לי ממה ואני יודעת את זה בשכל, אנא עזור לי גם להרגיש את זה ולהודות לך על הזכות. וממש כאילו שהוזרק לי איזה חומר מרגיע לגוף – הרגשתי תחושה נפלאה ורגועה פושטת בכל גופי ונפשי, כל הפחד נעלם והרגשתי רוגע ושמחה. הרגשתי שזה ממש נס גלוי.
הוכנסתי לחדר הניתוח ולפני שהספקתי להתחיל לפחד כבר נרדמתי, התעוררתי מס’ שעות אח”כ בחדר ההתאוששות. הימים הראשונים היו לא קלים ואפילו קשים משציפיתי, בעיקר כי כנראה הייתי אלרגית לתרופה נגד כאבים שקיבלתי והיו לי בחילות חזקות. היה גם כואב יותר ממה שציפיתי על סמך מה ששמעתי מאחרים שעברו את הניתוח, כנראה כל אחד עובר את זה אחרת. אולם הרגשתי איך מיום ליום הכאבים פוחתים ואני מחלימה ומרגישה יותר טוב, כבר למחרת הניתוח הסתובבתי במחלקה ואחרי עוד יום השתחררתי הביתה, ואחרי שבוע מהניתוח חזרתי לעבודה. אחרי שבועיים הרגשתי שחזרתי כמעט לגמרי לכוחי המלא ואחרי שלושה שבועות עברו לגמרי הכאבים מהתפרים.
מה ששימח מאוד ועזר לי בימים הראשונים היה שהתרומה נקלטה והכליה שהושתלה התחילה לעבוד כמעט מיד, כבר למחרת הניתוח המושתל התחיל לתת שתן והקריאטנין שלו ירד משמעותית, והרגשתי תחושות מופלאות של אושר וסיפוק.
המדהים הוא שהתחושות האלה רק מתעצמות במשך הזמן שעובר, מבחינה גופנית הבדיקות מצוינות ואני מרגישה ללא שום שינוי. את מה שנתתי לא חסר לי וקיבלתי כ”כ הרבה מהנתינה הזו, הקושי היה קצר וקטן אבל הסיפוק לא נגמר.
אני פוגשת את המושתל לפעמים, ילד קטן שכבר לא הייתה לו ילדות ובקושי שרד את הדיאליזות וכל המסביב והרופאים לא נתנו לו הרבה זמן, ילד שהיה חלש אפור ועצוב, והיום רץ ברחובות ומשחק ולומד בפנים ורודות וצוחקות, והאושר לא נגמר…
חודש בדיוק אחרי הניתוח זכיתי להגיע לכותל ולברך הגומל, כשאני מרגישה מצוין לגמרי ולולא הצלקות הקטנות והבהירות לא הייתי מאמינה שעברתי ניתוח לפני כל כך מעט זמן.
ב”ה הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב!
באוקטובר 2019 המליצו על תמי בתחרות “אשת חיל” של המגזין משפחה. הכתבה פורסמה ב24.10.2019. קראו את הכתבה >>>