הכתבה הופיעה בשבועון לאישה במדור "המכתב שלא נכתב" ביולי 2018..
לחברתי שעדיין לא מכירה אותי,
זה באמת נשמע הזוי, אבל בעוד כחודש נהפוך לחברים. אני לא יודע אם נהיה חברים זמן רב או שתעדיפי להיעלם אחרי המפגש. אני כמובן אכבד את החלטתך ואתן לך חופש לבחור.
אנחנו עומדים להיות חברים למרות שמעולם לא נפגשנו, לא תכננו להיפגש ונראה שגם לא היינו נפגשים. את גרה במרכז ואני בצפון. את נערה, ואני כבר חציתי יובל מחיי, אב לארבעה ילדים – שניים מהם בערך בגילך. אינני מכיר את הורייך ומשפחתך, אבל אין לי ספק שאחרי המפגש בינינו אזכה לחיבוק מהם.
את שמך שמעתי במקרה לפני כמה ימים. לא ביררתי אותו ובסתר לבי אולי העדפתי לא לשמוע אותו, אבל הוא עלה במקרה וכעת אני זוכר אותו היטב.
המפגש שלנו יהיה ייחודי. לא ניפגש בבית קפה או ברחוב. שנינו מתפללים למפגש קצר, שיהיה תכליתי ופורה ובסיומו נרגיש טוב יותר ונצא לדרך חדשה – כל אחד לדרכו.
אין לי ספק שהמפגש ישנה את חייך לטובה. כולי תקווה שהוא לא ישנה את חיי לרע. ובכל זאת, המפגש הוא ביוזמתי המלאה ומצוני המוחלט. חשוב לי שתדעי שאני מוכן לקראתו כבר זמן רב. משתדל להיערך אליו ברצינות הראויה ואעשה הכל כדי שהוא יצליח. כמעט שנתיים אני עוסק בהכנות למפגש המיוחד הזה, רוב הזמן ללא ידיעת בני משפחתי – כולל רעייתי. יתרה מכך, עד למפגש אשתדל שאף אחד גם לא ידע עליו. למה? כי אני מניח שאנשים שישמעו על המפגש הזה ינסו לטרפד אותו – לא מכוונות רעות, חלילה.
אני לא מפסיק לחשוב על הימים והשבועות שלאחר המפגש. אם זה תלוי בי, כל אחד מאיתנו יחזור למקומו הטבעי ולמסלול חייו בלי שום הרגשת מחויבות ובלי אי-נעימות. אני יודע שיהיה מי שירצה לפרסם את הפגישה מתוך כוונות טובות ואין לי שליטה על כך, אבל לא אעשה דבר כדי לפרסמו.
הפגישה שלנו מתוכננת לתחילת ספטמבר, ומיד אחריה מגיעה תקופת החגים. כולי תקווה שאת החגים נעבור כל אחד בביתו, עם משפחתו, עם משמעות חדשה וטעם אחר לעתיד.
להתראות בעוד חודשיים, בחדר הניתוח. אתרום לך כליה ואתפלל לבריאותך השלמה.
שלך,
חברך מהצפון