שמרית גולדשמידט, לשם
תורמת מס' 1,232
אתחיל מהסוף – תרמתי כליה לעילוי נשמת אחי, שנפטר חצי שנה לפני התרומה, ובכך סגרתי מעגל עם תהליך שהחל כמה חודשים קודם לכן.
בעלי אבנר תרם כליה לפני שבע שנים, כך שזה לא היה דבר שונה בקרב המשפחה והמעגלים החברתיים שלנו.
אחרי ל"ג בעומר תשפ"א, בעקבות אסון מירון והסולידריות הרבה שהתגלתה בחברה הישראלית, גמלה בליבי החלטה לתת מעצמי לאחר.
בקיץ התחלתי בסדרת בדיקות רפואיות ואחרי מספר חודשים כבר הייתי בשלבים הסופיים של התהליך. ביום של האבחון הפסיכולוגי, התבשרתי שאחי היקר נפטר מדום לב. שבוע לאחר מכן, במקום לקבוע את הוועדה הרפואית במרכז הלאומי להשתלות, ישבתי "שבעה" עם המשפחה. הקפאתי את התהליך עד לאחר ה"שלושים", ולאחר שאגרתי כוחות נפשיים החלטתי לסיימו ולתת חיים במקום אלו שנגדעו.
כשאני שלמה בליבי ובריאה בגופי נחושה לתרום כליה, הגעתי לבית החולים בילינסון נרגשת מאוד. במהלך הבוקר פגשתי את המושתלת ואת בתה היקרה. תהליך התרומה שלי היה בהצלבה – בתה של המושתלת (שירן) לא נמצאה מתאימה לאימה (ברכה) ולכן אני תרמתי לברכה, ושירן בתה תרמה לחולה אחר (צביקה).
ארבעה חדרי ניתוח נפתחו והמעמד מאוד מאוד מרגש. צוות מקסים, מקצועי ומסור טיפל בי לאורך כל הזמן, נתן עצות, וענה על שאלות.
אחרי התאוששות והחלמה קצרה, חודשיים וחצי אחרי ואני בריאה לחלוטין, מרגישה מצוין, עושה ספורט, מטיילת בטבע ומבלה עם משפחתי היקרה. אני מרגישה שזכיתי לתת ולהיות חלק ממשפחת "מתנת חיים", להעניק חיים למי שהיה זקוק לכך.
בעלי תרם דרך "מתנת חיים" והיה לי ברור שגם אני אתרום דרך העמותה. בימי הקורונה הראשונים התקשר הרב הבר ז"ל אל בעלי כשהיה מאושפז, דאג לו טלפונית ודרש לשלומו. זה מאוד ריגש אותי.
הרבנית רחל הבר שתחי' שממשיכה את דרכו יצרה אתי קשר לקראת הניתוח, ואף ביקרה אותי בבית החולים, התעניינה ודרשה בשלומי לאחר הניתוח.
העמותה ליוותה אותי בתקופת הבדיקות בשילוב מידע והסבר מפורט על כל התהליך הצפוי, ההחלמה והזכויות שמגיעות לי. קיים קשר צמוד עם העמותה ותמיכה ומענה לכל שאלה, קיימת קבוצת ווטצאפ של התורמים, ואם אתה לא שם – אתה לא קיים.