אביעד בן חמו, מעלה אדומים
תורם מס’ 1,182
כ-4 חודשים עברו מאז נכנסתי לחדר ניתוח בבית החולים איכילוב לתרום כליה. קדמו לתרומה מסע אישי של כ- 3 שנים. זה התחיל בשיעור שהעברתי יחד עם מורים נוספים בבית הספר “אמית איתן” במעלה אדומים בו אני מלמד גם כיום. השיעור עסק בתרומת איברים. סיימתי את השיעור והתחלתי להתעניין בנושא, היה מוכר לי הארגון “מתנת חיים” אך לקח לי זמן לעשות את הטלפון הראשון אליהם. לאחר שאזרתי אומץ התקשרתי, התעניינתי , ובצעתי את הבדיקות הראשוניות, מיד אחרי הבדיקות החזקתי את הראש והחלטתי לעצור.
לא ידעתי מה לעשות. הדהדה בי תמיד המחשבה “למה לי להיכנס למיטה חולה?” התקשרתי וביקשתי להתייעץ. קבעו לי פגישה עם הרב זצ”ל- זכיתי ונפגשתי עם הרב. במשך שעה שלמה הרב ישב איתי סיפר לי את סיפורו האישי, הסביר לי על תהליך הניתוח וענה לי על השאלות. בסוף המפגש שאל אם יש לי ילדים קטנים והביא לי את ספר הילדים “עוברים דירה” (ספר ילדים המסביר על תרומת כליה).
מרגע שיצאתי “מבית התאומים” היה ברור לי שאני ממשיך את התהליך. תמיד זכרתי את מה שהרב אמר לי “בכל זמן שתחליט אתה יכול להתחרט”. הכל נעשה מתוך התחשבות, רגישות ואכפתיות גדולה. כך עשיתי והחלטתי להמשיך בתהליך, לקח הרבה זמן שעד שמצאו את הנתרם המתאים. לפני כחצי שנה התקשרו ואמרו שיש מישהו שיכול להתאים. לא הבנתי למה כל כך הרבה זמן לקח למצוא מישהו מתאים, או יותר נכון הבנתי עד כמה זה היה מדויק עבורי שלקח “להם” זמן למצוא מישהו מתאים עבורי. מבחינתי זה היה מושלם! היה ברור לי שאני צריך לעבור מסע שלם, מסע שלוקח הרבה לי זמן להיות שלם עם ההחלטה לתרום כליה. לאורך כל הדרך אף אחד מלבד רעייתי לא ידעו על התהליך, “זה התבשל על אש נמוכה” במשך כל הזמן הזה. מרגע שהחלטתי ללכת על זה, התחלתי לשנן “שלוחי מצווה אינם ניזוקים”.
בחצי שנה האחרונה עברתי את הבדיקות, חליתי בקורונה, עברתי בדיקות נוספות, ועדה של משרד הבריאות וכו’. חצי שנה שרק אשתי ואני יודעים בתוך מה אנו נמצאים. כשבועיים לפני הניתוח החלטתי לספר להוריי ואחיי, ב”ה זה עבר יחסית בשלום.
חשוב לי לומר שהמסע הזה לימד אותי על עצמי כ”כ הרבה, כמה אנחנו יכולים ללמוד מהשיעורים שאנחנו מעבירים לתלמידים שלנו, שאם פתאום נחשוב על כל שיעור כנראה שנוכל להגיע גם למסקנות על עצמנו. התרומה הזו לימדה אותי שאני יכול לעשות על דברים שנראים לי כ”כ רחוקים, תמיד אומרים שאתה מקבל יותר משאתה נותן, וכאן זה כל כך נכון, אז ברור שזכיתי לתת אבל קיבלתי לא פחות. כמובן שלאורך המסע תמיד הייתה אמונה גדולה בקב”ה, הרגשתי כמה הוא איתי לאורך כל הדרך. כמה הכל היה מכוון ונכון עבורי. בשבוע בו תרמתי קראנו את פרשת “כי תישא” הפותחת בתרומת מחצית השקל. בדרך לחדר ניתוח עצמתי עיניים ואמרתי לקב”ה, זו מחצית השקל שלי. זה החצי שלי לבניין בית המקדש!
כל זה לא היה קורה בלי העזרה והתמיכה הענקית שלכם, של ארגון “מתנת חיים”. זכיתי אז לשבת ולפגוש את הרב, זכיתי במהלך החודשים האחרונים להכיר את הרבנית. אנשי חסד ענקיים! כמובן גם כל מי שמלווה את הארגון. העזרה, המענה לכל שאלה, ההתעניינות של הרבנית לפני הניתוח, בזמן הניתוח ואחרי הניתוח, הביקור בזמן האשפוז, הטלפון לאשתי, לאמא שלי ולאימא של אשתי, כל זה לא ברור מאליו ומעורר השראה! אתם אנשים ענקיים! כל זה קרה בזכותכם!
כשחזרתי לביתי כתבתי לצוות שאתו אני עובד בבית הספר: “חזרתי חסר בגוף אך שלם בלב ובנפש” כך הרגשתי אז, וכך, ואפילו יותר, אני מרגיש היום!
