יהודה זקס, בית אל
חזרתי הביתה לפני כמה שנים ואמרתי לאשתי שאני רוצה לתרום כליה. היא שאלה אותי "למה?"
הייתי צריך לתת תשובה הולמת לשאלה זו. לא רק לאשתי, גם לעצמי. בהתחלה התשובה הייתה "למה לא?". אחרי שדיברתי עם כמה חברים שתרמו, שמעתי כמה זה פשוט יחסית, כמה נמוכים הסיכונים מצד אחד ואיזה טוב והצלה זה יכול לעשות למישהו אחר, לא מצאתי תשובה הולמת לעצמי לשאלה "למה לא?".
עם התקדמות התהליך קיבלתי תשובות נוספות לשאלה חשובה זו. אחרי ערב תמיכה במועמדים לתרומה של מתנת חיים, אשתי ואני יצאנו עם תשובה נוספת. יש כאן משהו מיוחד שהיה קשה להגדיר. יש כאן קבוצה של אנשים מיוחדים (תורמים לשעבר) עם חוויה משותפת, עילאית, וקשה שלא להעריך אותם.
כשהודיעו לי ממתנת חיים שמצאו מושתל מתאים, והוא בן 61 מרחובות, התווספה לי סיבה נוספת. יש פה מישהו אמיתי שאני יכול להציל. זה כבר לא רק רעיון תאורטי.
כעבור כמה חודשים, פגשתי את משה ואתי (המושתל ואשתו היקרים) לראשונה בהמתנה לפני הוועדה. ראיתי זוג אנשים מלאי חיים שמסתכלים בי בתקווה, והבנתי כמה גדול הדבר הזה בשבילם.
כשהגעתי לניתוח ופגשתי גם את הילדים שלהם, הבנתי לראשונה כמה המחלה הזאת והדיאליזה משביתות משפחה שלימה. "סליחה שהדמעות נוזלות לי כל הזמן", אמרה שלומית, הבת היקרה שלהם, "אבל אתה לא יכול להבין מה זה עושה לנו".
כשנפגשנו במסיבת ההודיה, גיליתי עוד פן בחוויית התרומה. ביחד עם המשפחה הרחבה של משה, היה גם אחיו, איציק, שקיבל כליה יומיים לפניו והתורם שלו, אלידע. איציק הזכיר את האח הנוסף שנפטר מאותה מחלת כליות בדיוק שנה לפני התרומות. את מסיבת ההודיה הוא סיכם במילים "אבדנו אח אחד, וקיבלנו שני אחים חדשים". הבנתי שזכינו במשפחה חדשה.
היום, קרוב לארבע שנים מאז הניתוח, כששני האחים ושני התורמים ב"ה במצב בריאותי טוב, יש לי עוד כמה תשובות נוספת לשאלתה של אשתי. תרומת הכליה שידרגה לי את החיים והוסיפה לי משמעות נוספת. אני מודה לה', למשה ואתי ומשפחתם היקרה על הקשר המיוחד שנוצר בינינו, ששונה מכל קשר משפחתי או חברי אחר.
גם אשתי חוותה את המסע הזה יחד אתי ושאלה את עצמה "למה לא?". היא החליטה לפני שנה וחצי שגם היא רוצה לתרום. לצערנו היא נפסלה באחת הבדיקות. הייתה אכזבה גדולה, אבל גם האכזבה הזאת העצימה את הרגשת ההודיה על מה שכן זכינו לעשות.
