את האמת? הכל התחיל לפני המון שנים… לפחות שלוש שנים שזה יושב במגירה…
אחרי פסח אשתקד, הגיעה העת לצאת ולפעול. פונים ל’מתנת חיים’, מקבלים כמה בדיקות בסיסיות בקופ”ח, ו… יוצאים לדרך!
מפנים איזה בוקר אחד פנוי (תבדקו. זה לא כ”כ קשה…), והולכים “להידקר”. שולחים בדיקות וממשיכים בסדר היום. (ילדי הגדולים שהיו שותפים כבר מהתחלה אמרו “היום היה לאבא פיגוע דקירה…”). את האמת, אני כבר התחלתי להיות רציני בעניין, כך שלא הייתי צריך זירוז להמשיך הלאה. משם הדרך היתה קלה וישירה לבדיקות נוספות. ככל שהתקדמנו, התחושות הפכו להיות יותר ויותר…. שילוב של התרגשות, ציפיה, עם דבקות במטרה.
יום אחד אני מקבל הודעה שנמצא מישהו…. יש מישהו שצריך אותי……
אני לא יכול לתאר את ההתרגשות……..
פתאום הכל רציני…….
בשלב מסוים הטיפול עובר ממתנת חיים למתאמת ההשתלות של בית החולים. היא מתקשרת אלי ומסבירה לי מה הולך עכשיו לקרות, ושולחת לי רשימת בדיקות נוספות. נכללו בדיקות דם (כולל סוכר כולסטרול ועוד), א.ק.ג., אקו לב, בדיקת מאמץ, תפקודי כליות, אולטרה סאונד כליות, וכו’ וכו’ חלק מהבדיקות הם כדי לוודא שיש לי כליה בריאה שאוכל לתת למישהו, וחלק לוודא שאין לי בעיות אחרות, כדי שלא יצרכו אח”כ לטפל בבנאדם עם בעייה X וגם עם כליה אחת. יש מישהו שסתם ככה מקבל הודעה אחרי הודעה על בריאותו התקינה? חסד ה’! ברוך ה’ אשר הגדיל חסדיו עלינו!!!! בתוך הרווחים הגדולים שלי מכל התהליך הזה, יש לי רווח ענק! אני בריא!
ממשיכים להתקדם…… עכשיו מגיע שלב הוועדות הרשמיות. יש אבחון מטעם המרכז הלאומי להשתלות, שצריך לוודא שאני כשיר לקבל החלטות, לא נושא טראומות מהעבר ועוד כל מיני דברים כאלה. אחרי זה יש וועדת מומחים, שיבדקו אם אין כאן חלילה דברים בלתי חוקיים ועוד כמה דברים מסוג זה.
הגיע הזמן לשתף את הילדים הקטנים. כינסנו את כולם לישיבה חשובה. התחלנו לדבר, וגילינו שהם שמעו בתקופה האחרונה הרבה מילים באוויר על הנושא. כך שהם קיבלו את זה בצורה מדהימה!!!!! בשלווה ואמון שלא יאמנו!!!
ומאז הכל פשוט רץ. נקבע תאריך. ואנחנו כבר אחרי.
ומה יש לי להגיד עכשיו?
ההבדל בין מי שאני לפני שבועיים לבין מי שאני עכשיו, הוא שעכשיו יש לי כליה אחת. זהו. מה שעשיתי לפני שבועיים אמשיך בעז”ה לעשות גם הלאה, באותה צורה בדיוק (איך אמר לי חבר לליגה? “מי אמר בכלל שלקחו לי כליה? אני לא בטוח…”). ההבדל יהיה אצל מקבל הכליה: מה שהוא לא היה יכול לעשות לפני שבועיים – לחיות, הוא יוכל בעז”ה לעשות בעוד חודש ובעוד חודשיים! אני – ככל חברי, איש רגיל. לא עשיתי כאן משהו הרואי, לא נכנסתי לבית בוער להוציא ילדה, לא רצתי באמצע מי יודע מה לבצע החייאה לאדם בעיצומו של התקף לב. מה בסך הכל עשיתי? החלטתי ‘ללכת על זה’. בכל השאר הייתי פסיבי לגמרי. ברוך ה’ אפילו לא התייסרתי מכאבים (את זה אני לא יכול להבטיח למי שיבוא אחרי..). באותו ערב הסתובבתי במחלקה, ולמחרת בבוקר התפללתי שחרית בציבור בבית הכנסת שבבית החולים! פחות מ-48 שעות אחר סיום הניתוח כבר הייתי בבית!
חברים, הדבר הזה בידינו! אם נבין מה פירוש חולה כליות, מה פירוש מטופל בדיאליזה, נבין שזה חיים לא חיים, זה מוות אטי. כן! בעוד שבצד הנותן – זה לא מורגש בכלל. תחשבו טוב על אמא לילד חולה כליות שמשווע לכוס מים נוספת, על אב למשפחה שמרותק למחלתו 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע. הם לא שווים כזו פעולה מצידנו? החזון שלי: שיפסיקו להתרגש מהפעולה הזו, שיגידו ‘יופי’ וימשיכו הלאה. כמו שלא מתרגשים מזה ש’עזר מציון’ מפרסמים על מבצע התרמת דם, ואנשים עוזבים את העיסוקים שלהם והולכים להקיז את דמם למען מישהו שלעולם הם לא ידעו מי הוא והוא לעולם לא יכיר להם טובה, כך לא יתרגשו מזה. מישהו היה צריך, מישהו נתן לו והחיים המשיכו לזרום.
30.11.2016
ראו כתבה על מנחם קצבורג שפורסמה במודיעין ניוז ב22.12.2016.