משה כהן, ירושלים
תורם מס' 968
השתתפתי באירוע בר מצווה, וכ'תוכנית אומנותית' צילמו סרט וידאו: מפגש עם כמה דמויות שהילד לומד עליהן. אחרונה דיברה אישה שתרמה כליה וכך נחשפתי לעמותת 'מתנת חיים' לראשונה. הסרט נגמר, וכשנדלק האור התברר שהיא היחידה שנמצאת בתוך קהל המוזמנים. איני זוכר שהתרשמתי משום דבר שאמרה, היא רק חייכה בביישנות אבל מאותו רגע היה לי ברור שארצה להיות שותף בזה. הנקודה הראשונה שכדאי לקחת היא שלפעמים דבר שולי כמו סרט בר מצווה יכולה להיות בעל השפעה לא צפויה, אין לנו שליטה על ההשלכות אז כדאי לכוון כמה שיותר גבוה.
חשוב לי לציין שאני ממש לא הפרוטוטיפ של 'תורם הכליה' האופייני. בדרך כלל מדמיינים אדם שמוביל את העזרה ההדדית בכל קבוצה חברתית שבה הוא נמצא, שמתנדב מגיל אפס, חושב תמיד על הזולת, שאין לו קיום עצמי ורצונות, והוא חי בשביל אחרים ואפילו מוותר על איבריו בשבילם. ובכן, כלום מכל זה קשור אלי. מגיל צעיר הוריי חינכו אותי לערכים ולתרומה לחברה, אבל כמעט תמיד לקחתי את זה פחות לכיוונים פעילים של התנדבויות וכד'. ככהן אני ממעט להיכנס לבתי חולים, וחולים קשים נתפסו אצלי תמיד כטרגדיה שיש להתפלל וללמוד עבורם ופחות לבקר ולהשתתף. גם לא הכרתי ב"ה (ועדיין לא ממש מכיר אישית) אף חולה דיאליזה. אעפ"כ באותה שניה היה לי ברור בבהירות שאין למעלה ממנה שזה דבר פשוט, קל (תכף אסביר) ומתאים לעצלנים כמוני. ברצינות, נדמה שתרומת איברים הוא משהו מיוחד אבל בסה"כ מדובר (לפחות במקרה שלי, ב"ה) בכאב אפסי, שלא מגביל אותי בכלום, ופשוט בהרבה מהתנדבות בארגון חסד מדי שבוע.
כללית, הרגשתי תחושה של חוסר מיצוי קשה, התקרבתי לגיל הארבעים ואולי המשבר נתן את אותותיו. תרומת כליה נשמעה כמו משהו שלא משנה כבר מה תעשה, לפחות דבר טוב אחד עשית. ביררתי ורציתי לתרום אך אשתי כרופאה לא התלהבה (הרופאים תמיד חוששים למה ששאר האוכלוסייה לא מודעת אליה) והרעיון שכך אם כי לא נשכח. לאחר כמה שנים נפטרו לי שני חברים טובים מסרטן בתוך זמן קצר וזה נתן לי את ה'פוש' האחרון שהחיים קצרים ואם לא עכשיו אימתי.
חשוב גם לומר כי מעולם לא 'השתגעתי' על התרומה: עשיתי את חלקי, עברתי כמה בדיקות (לא ממש רציני) ואם הייתי נדחה בוועדה לא היה לי ממש אכפת. אולי זה מה שעזר לי שם: הגעתי מאוד רציונלי, לא מתלהב, ומתוך ידיעת הסיכונים. אני לא בכושר ואעפ"כ יום לאחר הניתוח כבר עבדתי חלקית מהמחשב בחדר, למחרת הלכתי לתפילות כרגיל, וחמישה ימים אחרי ניתוח התרומה הסעתי את הילדים למסגרות. הכאבים הפסיקו אחרי חודש (והאופטלגין מנע כאב גם בתוך החודש) ונשארתי רק עם החוויה של אישה ששמחה כל יום בחיים שלדבריה ניתנו לה בחזרה.
מומלץ בחום.