5 תובנות מ-5 שנים עם כליה אחת:
1. מה שאתה נותן זה הדברים היחידים שבאמת שייכים לך.
אף אחד לא יוכל לקחת ממני את הכליה שנתתי וזה מה שהופך אותה לשלי בצורה הכי עמוקה שיש.
2. גם כשיש יום מעאפן, אני יכול להתנחם בזה שיש מצב שלחלק ממני היה דווקא יום מעולה.
באופן כללי, הגוף שלי הספיק ב-5 שנים האלו הרבה יותר ממה שדמיינתי אי פעם 😉
3. אפשר לחיות רק עם אקמול ואופטלגין ולוותר לגמרי על נורופן ואדוויל, זה לבד נס מבחינתי.
4. לעשות טוב זה דבר חשוב, אבל לא פחות חשוב זה לדבר על הטוב.
דיבורים מייצרים מציאות ובטח בתקופה משוגעת כמו זו שאנחנו נמצאים בה אין כמעט דיבורים סתם. יש או דיבורים שמחלישים ומייאשים או דיבורים אופטימיים שנותנים כוח לבנות עתיד טוב יותר.
אז אם עשיתם משהו טוב, גם אם הנטיה הבסיסית זה לשמור אותו לעצמכם תילחמו בה ותספרו עליו. תציפו את המרחב הציבורי בטוב שיש בעולם, זה אוויר לנשימה עבור לא מעט אנשים.
מאז שאני תרמתי לפני 5 שנים ועד היום הספיקו לתרום בערך 1,000 איש, הרבה מהם החליטו לעשות את זה בגלל שהם נחשפו לסיפורים של אנשים שתרמו.
5. לרב שלמה קרליבך יש הסבר יפה על הגירוש מגן עדן. הוא כותב שאדם וחווה לא גורשו מגן עדן אחרי שהם חטאו אלא רק אחרי שהם גלגלו את האחריות כל אחד בתורו, האדם על חוה והיא על הנחש.
ב-5 השנים האחרונות במקביל לעולם הרגיל אני חי בעולם שנקרא “מתנת חיים”, גן עדן עלי אדמות שבו בכל שבוע כמה אנשים נותנים חיים לאנשים שהם לא הכירו.
אם אתם רוצים שיהיה לכם פה גן עדן תנסו לחשוב מה אתם יכולים לעשות כדי שיהיה פה טוב. חברה משגשגת שתרגיש גן עדן לחברים בה מורכבת ממסה קריטית של אנשים שמנסים לחשוב מה הם יכולים לתת לאותה חברה ולא רק מה הם יכולים לקבל ממנה.
יש המון אשמה ואחריות של אחרים, אבל לא יצמח לכם ממנה שום גן עדן.
משה פלסר