כמו הרבה ישראלים, נהגתי לתרום דם כשהתאפשר לי. עצם הנתינה הפיזית שיכולה לעזור למישהו מבלי להפסיד שום דבר, היה משהו שתמיד הפעים אותי. לא סתם הקב"ה ברא אותנו כך.
לפני כשנתיים התחלתי להתעניין על חתימה על כרטיס אדי. הכרטיס שמאפשר תרומת איברים לאחר המוות. כמו כל דבר בחיים, התחלתי לבדוק ביסודיות את החוק ואת המורכבות ההלכתית הנגזרת מכך. ככל שהעמקתי, ראיתי כמה זה מורכב עבורי. תמיד ידעתי שניתן לתרום כליה, אך הדבר היה רחוק ממני. "עושים את זה עבור בני משפחה". חשבתי שרק אנשים מיוחדים מאוד תורמים, רק אנשים שחוו את הקושי במשפחה או בקהילה מודעים ויכולים ומוכנים לתרום את כלייתם.
בתקופת הזמן שבו אני מבין שלא אוכל לחתום על כרטיס אדי, אשתי מספר לי על חבר לעבודה שעומד לתרום כליה. אותו אני מכיר! הוא נראה רגיל כמו כל אחד! מספר חודשים לאחר מכן, פגשתי את אחד החברים שלי שגם תרם כליה. אלו לא היו אנשים שחוו מצבים רפואיים במשפחה. אלו לא היו אנשים שבמבט ראשון נדמים כצדיקים וקדושים. אבל, תוך כמה מילים, לומדים שאלו אנשים מיוחדים. לתת אבר מעצמך? להציל נפש מישראל? ברור! מה שמיוחד הוא, שניתן לתרום מבלי לאבד שום דבר. נכון, זו לא כמו לתרום דם, הכליה כן תהיה חסרה, אך הגוף מתאים את עצמו ועובר אדפטציה וממשיך לתפקד בצורה רגילה לחלוטין! אחד החברים נתן לי חוברת ובה סיפורים על תורמי כליה. המכנה המשותף היה שאלו אנשים מיוחדים, אבל כל אחד יכול. הרגשתי שמצאתי את המענה במקום החתימה על כרטיס אדי.
התחלתי בבירור יסודי והבנה של התהליך הזה. במהלך הבירור, אני מבין שזה גדול יותר מחתימה על כרטיס. תרומת כליה מצילה חיים בצורה מיידית ב100%. הליך הבירור האישי והפנימי נמשך אצלי כשנה, ובסופה הרגשתי שאני מוכן. ברגע שפניתי למתנת חיים, לא הסתכלתי אחורה.
משך הבירור הרפואי נמשך עוד שנה שבמהלכה נדרשתי לעבור בדיקות דם ודימות שונות. הערכתי מאוד את בית החולים ומשרד הבריאות שעשו הכל כדי להגן על בריאותי בהווה ובעתיד, ולבדוק כי אני כשיר פיזית ונפשית לתרומה. בשלב הבדיקות שיתפתי את בני משפחתי. כמובן שאת אשתי שיתפתי כבר בשלבי ההתלבטות הראשוניים. זה חשוב מאוד. לולי תמיכתה הבלתי מסוייגת, לא הייתי יכול לעשות את זה.
שיתוף עם המשפחה והסביבה עלול להיות מעיק עבור אחרים, אבל אצלי זה היה ברור מאליו ופשוט לעשייה. בנקודה זו אני רוצה להתייחס לשיתוף עם אימי. אימי ע"ה הייתה אשה גדולה מהחיים. כחולת פוליו מגיל שנתיים, היא הייתה נכה כל חייה, ובכל זאת השיגה כל כך הרבה. היא הייתה אקדמאית ועסקה בפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק. כח הרצון שלה היה אדיר ונדיר. אף פעם לא היו לה בעיות, רק מכשולים. אף פעם לא היו לה חלומות, רק מטרות. ההבדל הוא, שעם בעיות נתקעים, ומכשולים נועדו כדי לצלוח ולדלג מעליהם. חלומות, כשמם הם. חלומות. אבל מטרות נועדו להשגה. וכך היא זכתה לעלות לארץ מארה"ב ולהקים משפחה לתפארת. כל חיינו גדלנו בבית שקיבל את המוגבל ולא ראה בזה מגבלה. גדלנו בבית "שתעשה ותהיה הכי טוב שתוכל". אמא ע"ה הייתה חולנית כל חייה וסבלה ייסורים רבים. לא סתם היא דאגה לחולים ועל הרגשותיהם. היא כתבה ספר על מצוות ביקור חולים ועל איך לבקר חולים בצורה נכונה מנקודת מבטו של החולה. ביום ששיתפתי את אמא בכוונתי לתרום כליה, היא נתבשרה שחלתה בסוג סרטן נוסף על מה שהיא אובחנה כמה שנים קודם. תגובתה הייתה רגילה וטבעית. "יפה שאתה עושה את זה. רק תבדוק באופן יסודי שזה מה שאתה רוצה לעשות". במהלך הטיפולים הקשים דיברנו עוד פעם על התרומה היא הייתה מלאת הערכה כלפי המעשה וגאה בי. דעתה הייתה חשובה לי מאוד. הבטחתי לה, שבע"ה, שבאותה שעת רצון שמכניסים אותי לחדר הניתוח, אומר פרק תהילים לרפואתה. היא התרגשה והתחזקה.
למגינת ליבנו, פחות מחודש לפני הניתוח אמא נלקחה לבית עולמה בכ"ו אייר תשע"ז, כשבמהלך השבעה ברור לי כי תהליך התרומה שהגיע כמעט לסיומו, ימשיך ביתר שאת לאחר השבעה. "אם החלטת לעשות משהו טוב, אל תתן לשום דבר לעצור אותך". כך הייתה אומרת אמא.
את הניתוח בחרתי לעבור בביה"ח הדסה. זה היה אך סמלי כי בביה"ח שבו נולדתי ובו נולדו ילדי, שם גם יוולדו מחדש חייו של יהודי יקר. ב"ה נקבע תאריך הניתוח. שיתפתי את ילדי בבית, וכן את תלמידיי בביה"ס. בדיקות אחרונות, והנה ערב לפני הניתוח. תחושה עילאית להיכנס לביה"ח בידיעה כי אתה בעצם בריא, ועצם המחשבה על מה יקרה למחרת היום מרגשת ומרוממת כאחד. היה קשה להרדם. חששות ותקוות כאחד, ולעיני רוחי אמא ע"ה מחייכת את חיוכה הידוע והקבוע.
ירדתי לניתוח כבר ב7:00 בבוקר. זו תחושה שאי אפשר לתאר. המחשבות והרגשות מהירות ועוצמתיות. ובאותה שעת רצון, כשמיטתי התגלגלה לתוך חדר הניתוח, אמרתי פרק תהילים לע"נ של אמא ע"ה, וידעתי כי מעשה זה פועל למעלה לעליית נשמה.
רק בחדר הניתוח אני באמת קולט שזה קורה! ובאותו זמן אני יודע, כי את ההשתדלות שלי עשיתי והשאר בידיו של הקב"ה. מסכת החמצן מכסה את פני והידיעה כי "בידך אפקיד רוחי" נוסכת ביטחון ורוגע.
התעוררתי לאחר הניתוח באופוריה. כנראה התגובה מגיעה מעומק הלב. "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". אי אפשר שלא. במשך הימים הבאים, המטרה היא להתחזק ולהחלים.
אחד הדברים שמאוד העסיקו אותי בימים שלאחר הניתוח היה האם אני באמת רוצה לפגוש את המושתל. המחשבה העיקרית שלי הייתה שלא. "מה אני צריך את זה? עשיתי את מה שנכון לעשות, ואני רוצה להמשיך הלאה בחיים." אולי ארגיש לא נעים, שהרי המילה תודה לא באמת יכולה לתאר את מה שהמושתל מרגיש. אולי זה יהיה מעיק? בשל כך נטיתי שלא לפגוש אותו. אך, כמו כל דבר, בדקתי ובחנתי את זה לעומק. שוחחתי ארוכות עם הרב הבר בנושא, עם מתאמת ההשתלות, עם הרופא המטפל ועם תורמים שונים. לכל אחד הייתה זוית הסתכלות אחרת ושונה. בסופו של דבר, אחד מההסברים הניח את דעתי, והחלטתי כן לפגוש אותו. לא לתת לו את ההזדמנות לומר תודה באופן אישי, הרי זה כמו לתת לו להיות "אסיר תודה". מין כלא שבו הוא לא יכול לומר תודה.
את הפגישה קשה לתאר במילים, והסיטואציה תלושה מן המציאות. מכיוון שהמושתל נמצא בבידוד, היה עלינו להכנס עם מסיכות על הפנים. כך, שבמפגש לא היו הבעות פנים, רק עיניים. והעיניים אומרות הכל. פגישה קצרה ומדהימה, שמי שלא היה שם, לא יצליח להבין ולהפנים את העוצמה הרבה שהייתה בחדר.
ב"ה שוחררתי בהרגשה טובה. הצוות היה נפלא. הדמות הכי משמעותית עבורי הייתה דווקא מתאמת ההשתלות. אשה מסורה ויקרה שלא רואה את פעילותה כעבודה אלא כשליחות. עבודתה מתחילה כבר בשלבים הראשונים של ההתאמה, ונמשכת עד עכשיו. כל בעיה או קושי, היא הייתה זמינה ותמיד מצאה פתרונות מעולים. הכל היה נראה כל כך קל ופשוט. דמיינו תזמורת. הרבה נגנים. כל נגן הוא חשוב ובעל תפקיד מקצועי ומשמעותי, אבל אז יש את המנצח, שדואג שכולם יעבדו בהרמוניה ובתיאום. זו היא מתאמת ההשתלות עבורי. חווית התרומה שיכולה להיות מלחיצה ומלאת חשש, עברה באופן חיובי מאוד. הרבה תודות לה.
הרבה שואלים על הקשר שלי עם המושתל. זו שאלה טובה ומעניינת, והתשובה אינדיבידואלית לכל אחד. זהו קשר בהתהוות, וקשר שהוא מיוחד ונדיר שיש בין תורם ומושתל. שהרי, הקשר הזה לא נמצא בשום קטיגוריה. זהו לא קשר משפחתי, לא קשר חברי, לא קשב בעבודה. מיוחד ואישי. קשר בלי יעדים. קשר בלי הגדרות. קשר דינמי. קשר שמקשיבים לו כי בכל יום אנו עשויים לגלות משהו חדש וייחודי.
אני רוצה בהזדמנות הזו להודות לרב הבר ומתנת חיים על ההזדמנות להגשים את המימוש הזה ולהצטרף לנבחרת של מצילי חיים – אנשים מיוחדים. כרטיס כניסה – כליה. כולם מוזמנים. שנית, לצוות הרפואי המדהים בהדסה בכלל ולמתאמת ההשתלות נטע מלכה בפרט. על הכל. על הטיפול המסור, על המסירות ועל האוזן הקשבת.
אם אתם חושבים על לתרום כליה, אל תהססו לשאול כל שאלה שיש לכם. כולן לגיטימיות וחשובות. ועל השאלה הגדולה "אם הקב"ה ברא אותנו על 2 כליות, סימן שצריך את שניהם… אענה לכם נכון. אתם צודקים. באמת צריך את שניהם. אחד לנו ואחד כדי לתת…