נועה אופטובסקי, שתרמה כליה ב18 באוגוסט 2015, עדיין חלשה. אנו משוחחים איתה בדיוק יום וחצי אחרי שעברה את ניתוח התרומה והיא לקראת שחרור מבית החולים. “מהיכן קיבלתי את הרעיון?” היא אומרת, “האמת היא ששמעתי על זה לפני שלוש שנים, כשבן דוד של בעלי תרם גם הוא דרך ‘מתנת חיים’. מאז הרגשתי כל הזמן שאני רוצה לתרום וערכתי לשם כך בדיקות ובירורים. לפני כשנתיים נולדה בתי וחיכיתי שאסיים להניק אותה. אחר כך התחלתי בבדיקות הרפואיות הנדרשות. תוך זמן קצר כבר הודיעו לי מטעם הארגון שמצאו מועמדת להשתלה ,ומאז העניינים התגלגלו “.
האם היו לך חששות או התלבטיות בדרך? כאם לילדים קטנים היה חשוב לי לוודא שאכן אין בתהליך סיכונים משמעותים ולכן בדקתי את הנושא היטב אצל רופאים שונים בבתי חולים, והם העניקו לי את מלוא האינפורמציה ואף הביעו הרבה הערכה ,באופן מוגזם מעט לדעתי. נאמר לי גם שיש באפשרותי לבטל את התרומה עד לרגע ההרדמה בחדר הניתוח, וגם אז לא יגידו למועמדת להשתלה שהתחרטתי, אלא שנמצאה בעיה של חוסר התאמה. העיקר שאעשה את הדברים בלב שלם. כל זה הרגיע אותי וכמעט לא היו אצלי חששות. אני חושבת שכולנו מסכנים את עצמנו כל הזמן עבור דברים שנראים לנו חשובים, ואפילו נסיעה לעבודה מסוכנת יותר מבחינה סטטיסטית מאשר ניתוח. אני מאמינה שאם משהו צריך לקרות לי, הוא יקרה בכל מצב, וזאת גם אם תהיה בי כליה אחת וגם אם יהיו בי שתי כליות”.
אצל נועה התרחש המפגש באופן מקרי באחת הבדיקות שאליהן הזדמנו היא והנתרמת יחד. “היה מדובר בבדיקת סיווג והתאמת רקמות שהיינו צריכות לעשות ברמב”ם. זו בדיקה שחייבים לקחת משתינו במקביל, ואז נפגשנו. בתחילה הייתה מעט מבוכה, כי לא ידעתי על הבחורה הזאת כלום, מעבר לכך שהיא בערך בגילי ומתגוררת באזור הצפון. אבל לפני שנכנסנו לבדיקה היא פנתה אליי ושאלה: ‘את נועה’? ולאחר מכן הציגה את עצמה. התחלנו לשוחח וסיפרנו זו לזו על החיים שלנו ועל התהליך שעברנו. נוצר בינינו קשר ממש מיד. קשה לי להסביר זאת, אך ההרגשה שכעת יש בעולם משהו שהוא רק שלי ורק שלה, כנראה גרמה לחיבור עמוק ביותר .מובן שלאחר מכן נפגשנו עוד כמה פעמים, וכך המשכנו להכיר זו את זו והקשר הפך לחזק ועוצמתי עוד יותר”.
ועכשיו בכנות – מה היה הרגע הקשה ביותר בתהליך הזה? אצל נועה זכור רגע קשה כאשר הוכנסה לניתוח, לאחר הכנה והתרגשות. גילו אז לפתע שלחץ הדם שלה עולה. “אנחנו לא מנתחים,” פסק הרופא, ונועה עצרה את נשימתה. “זה היה פחד אמיתי,” היא נזכרת, “מובן שהצוות הרפואי עשה כל מאמץ. הוא הזעיק למקום קרדיולוגים מומחים שביצעו אקו-לב ועוד בדיקות .רק כאשר שהבינו שלחץ הדם תקין לגמרי ואין כל בעיה בריאותית ,הורדמתי והניתוח החל”.
ואיך הייתה ההתאוששות? נועה אופטובסקי, כאמור, נמצאת בסך הכול יום וחצי אחרי ניתוח ההשתלה בעת שאנו משוחחים איתה, אך קולה נשמע רווי חיות. “אגיד את האמת: צוות המחלקה עודד אותי כל הזמן לקחת מורפיום, אך בסופו של דבר לקחתי הרבה פחות ממה שיכולתי לקחת, כי פשוט לא הזדקקתי לכך. מבחינת רמת הכאב – אם נדרג אותו מאחת לעשר, הוא נע בין אחת לארבע לכל היותר. זהו כאב נסבל שהשתפר מאוד כשחלפו השעות. אמרו לי שבעוד שבועיים יוציאו את התפרים, ואז אני מקווה שאוכל לשוב לגמרי לשגרה”.
האם יש לכן מסר שאתן מעוניינות להעביר למי ששוקל לעשות צעד כזה? גם נועה מצטרפת לדברים: “אני חושבת שמי שמאמין באמת (ולא צריך להיות דווקא אדם דתי לשם כך) מבין שהשליטה שלנו על מה שיקרה בחיינו מוגבלת מאוד. אבל אם כבר עושים מעשה כזה, זהו צעד שאמור להאריך את החיים ולא לקצר אותם. יש מחקרים אובייקטיביים שמוכיחים כי תרומה כזו אינה מקצרת את תוחלת החיים. אז נכון שצריך להתאמץ יותר מסתם כך לחייך למישהו ברחוב, אבל הרווח עצום. כואב לי לשמוע שיש רשימה ארוכה של אנשים שמחכים להשתלה – בערך אלף איש, וזאת כשיש במדינתנו כ-8 מיליון איש. אמנם סביר להניח שחצי מתוכם הם זקנים או ילדים או אנשים שאינם יכולים לתרום, אבל ארבעה מיליון יכולים לתרום ואינם תורמים, ואנשים מתים. זה כל כך חבל ,הלוואי שיכולתי לתרום בשנית”…