יומנו של גיבור

אם תפגשו את הרב ישעיהו ארנפלד, תחשבו שהוא סתם אברך יקר מביתר עילית, אבל אם תיחשפו לסיפורו האישי – תגלו שהוא לא רק הציל נפש מישראל, אלא שהוא זכה לקדש שם שמים מול רבבות בני אדם שנחשפו לסיפורו. בראיון מרגש הוא מספר על החיים בצל תרומת החיים, מגולל את התקופה לפני ואחרי, וקורא לכולם: “בואו בעקבותיי!”

מכשיר לעירוי נוזלים ושלושה בלונים צבעוניים ריחפו מעל ראשו של האברך הרב ישעיהו ארנפלד מביתר עילית. חדר ההתאוששות היה שקט. עיניו היו עצומות. ישעיהו היה רדום. לפני דקות אחדות יצא מחדר הניתוחים, עכשיו הוא מתאושש. תיכף תפוג השפעת סם ההרדמה. ישעיהו יתעורר, הישר אל הרגעים המרגשים בחייו.

ליד מיטתו ישבה אשתו עם ילדיהם הקטנים. לידה ישבו הוריו של ישעיה, שהמתינו בדריכות לרגע שבו יתעורר בנם האהוב. ובפתח החדר עמדו רון ודלית אלון, זוג הורים חילוניים, תושבי מודיעין, עם דמעות בעיניים. מולם הולכות ונפקחות עיניו של האיש ששינה להם את החיים.

ישעיהו הוא אברך חסידי בן שלושים. מזכיר של תלמוד תורה חסידי בעיר מגוריו, קובע עתים לתורה, אהוב על חבריו ועל סביבתו, איש עם לב ענק. איש רגיל עם שתי עיניים, שתי אוזניים – וכליה אחת. את הכליה השניה הוא החליט להעניק כדי להציל חיים.

לפני שתים עשרה שנים, בשנת תשס”ג, הוא עמד עם רעייתו תחת החופה, ממורק ונרגש. בחור בן תשע עשרה, בוגר ישיבת ערלוי, שבונה עכשיו את ביתו בהתרגשות. אם הייתם אומרים לו אז שבעוד כמה שנים הוא יקבל החלטה מודעת ללכת מרצון לחדר ניתוחים, להוציא אבא מגופו ולתרום אותו למישהו אחר שאינו מכיר – סביר להניח שהוא היה שולח אתכם לאשפוז.

אבל ישעיה גדל באקלים של אהבת הזולת. מאז שהוא נולד, בבוקר של שבת קיצית בבית החולים אסותא בתל אביב, ההורים שלו חינכו אותו לעשיית חסד בממונו – וגם בגופו. וישעיה, אברך רגיל אבל רגיש מביתר עילית, הלך עם זה הכי רחוק שאפשר. הוא לא תרם כסף ולא רשם המחאה: הוא תרם אבר מגופו. והאבר הזה יצר חיים חדשים בגופה של ילדה בת אחת עשרה, שעד אז חוותה חיים של סיוט על זמן שאול – וכעת היא מתפקדת בזכותו כמו כל אדם רגיל.

האיש מהעיתון

הכל התחיל עם מודעה בעיתון.

ישעיה זוכר את הרגע הזה כמו אתמול. הוא קרא עיתון חרדי בסלון ביתו, וראה כתבה על אדם שמתאמץ לגייס אנשים שיתרמו את הכליה שלהם עבור חולי כליות. בכתבה הסביר הבר עד כמה המצווה גדולה והסיכון קטן. ועד כמה ניתן, בהליך רפואי פשוט ולא מסוכן, להציל חיים של מישהו אחר.

ישעיהו השתכנע. הוא קרא לאשתו ואמר לה: “אני חושב שאני הולך על זה. אני רוצה לתרום את אחת מכליותיי”.

שקט השתרר בבית. האשה נדהמה. “האם אתה בטוח?”, היא שאלה את בעלה.

“כן”, הגיב ישעיה. ה”כן” היה צלול, חד, בהיר. נטול היסוסים וגמגומים. “אני רוצה לתת את הכליה שלי לאדם אחר. אני רוצה להסתובב בעולם בידיעה שבזכותי יש עוד יהודי שמסתובב בעולם ומנהל חיים שגרתיים.

דממה שררה בסלון החמים של משפחת ארנפלד. אשתו של ישעיה נשאה לעברו מבט תמה, אבל ישעיה העדיף לא לענות לאשתו. במקום זאת, אמר לה, אני רוצה להקריא לך כמה קטעים מתוך העיתון.

האשה הסכימה, וישעיה התחיל להקריא.

האיש שהתראיין בעיתון סיפר שהוא בעצמו מושתל כליה. עד לפני שמונה שנים הוא היה אדם בריא, ושימש ר”מ בישיבה גבוהה ומנהל חינוכי בבית ספר. יום אחד הוא הרגיש שהוא מתקשה לטפס במדרגות. הוא הלך לרופא, שהפנה אותו לחדר מיון. “הכליות שלך הפסיקו לעבוד”, אמרו לו הרופאים. מחדר המיון הוא נלקח לדיאליזיה. כאן החל הסיוט של חייו. שלוש פעמים בשבוע הוא היה צריך לעבור דיאליזיה. דיאליזיה, למי שאינו יודע, היא פעולה להוצאת הדם מהגוף והזרמתו מחדש. אצל אדם רגיל, זהו תפקידן של הכליות. אבל מי שהכליות שלו אינן פועלות, זקוק לדיאליזיה.

האיש שהתראיין בעיתון – ששמו הרב ישעיהו הבר – סיפר על בחור בשם פנחס תורג’מן בן תשע עשרה, תושב קרית ארבע, שנולד עם כליה פגומה. כשהוא היה ילד השתילו בגופו כליה, שעבדה מצוין והפכה אותו לאיש ככל האנשים.

בשנת תשס”ו, כשפנחס היה בן שש עשרה, התרחש במשפחתו אסון מזעזע: הימים ימי מלחמת לבנון השניה, ואחיו הגדול של פנחס, יאיר הי”ד, נהרג בעת היתקלות עם מחבלים. העצב במשפחה היה תהומי, וגם פנחס, לקח את האסון בצורה קשה במיוחד. הבשורה הכניסה את פנחס למצב רוח קודר מאוד – עד שהוא שכח לקחת את הכדורים שנועדו למנוע את דחיית הכליה המושתלת. זוהי תרופה שכל מי שמשתילים לו כליה צריך לקחת אותה.

התוצאה היתה קשה: השתל נדחה. אחרי יותר מעשר שנים שבהן עבדה הכליה בצורה מצוינת – היא הפסיקה לעבוד. הגוף דחה אותה. עכשיו נותר פנחס שוב ללא כליה תקינה. רופאים חמורי סבר קבעו: אין מנוס מדיאליזיה דו שבועית.

ופנחס, שרק עכשיו שכל את אחיו, נאלץ להתרגל לחיים בצל הדיאליזיה.

החלטה של רגע

במכון הדיאליזיה פגש פנחס אדם מופלא – הרב ישעיהו הבר שמו. גם הוא עבר דיאליזיה, משום שגם הכליות שלו הפסיקו לעבוד. כך הם היו נפגשים אחת ליומיים – הוא רב שנאלץ להיות רחוק מתלמידיו, והוא תלמיד שנאלץ לשהות רחוק מרבותיו. הנסיבות הרפואיות זימנו אותם לפונדק אחד, וכך הם הקימו את “ישיבת הדיאליזיה – משגב לדך”. הרב ישעיהו הבר לימד את התלמיד תורה, בעוד שניהם שוכבים על מיטות סמוכות ומכשור רפואי מתקדם מרוקן את כלי הדם שלהם. ‘ישיבת הדיאליזיה’ המשיכה להתנהל במשך שנה תמימה, כשכל מי ששומע על קיומה אינו יכול שלא להתרגש על הקשר המיוחד שנוצר בין שני מושבתי הכליות.

כעבור שנה נגאל הרב ישעיהו הבר מייסוריו, לאחר שנמצא עבורו מישהו שתרם לו כליה. התהליך היה מייגע – משום שהמודעות סביב החשיבות שבתרומת כליה היתה נמוכה – אבל בסוף נמצא מישהו שיתרום. הרב הבר יצא להשתלת כליה. ההשתלה עברה בהצלחה.

כשהרב הבר התעורר מהניתוח, הוא הצליח לחשוב רק על דבר אחד: על פנחס, התלמיד שלו, שנשאר שם, במכון הדיאליזיה, כשאין מי שיתרום לו כליה. הרב הבר הבטיח לעצמו, כי הוא לא ישקוט ולא ינוח עד שלא יאתר תורם כליה עבור פנחס היקר.

הרב הבר פעל מבלי להתעייף. פרסם מודעות בעיתונים, שוחח עם מכרים, ניהל שיחות טלפון ושיגר מכתבים להיכן שרק יכול היה. חלפו כמה חודשים – והגיעה בשורה טובה:

יש תורם!

“לאושר שלי”, סיפר הרב הבר בראיון ההוא בעיתון, “הבר לא היו גבולות”. הוא לא ידע אז, שבעוד כמה ימים יהפוך האושר לאבל תהומי, ליגון אינסופי.

התהליך הרגיל החל. התורם הפוטנציאלי נלקח לבדיקות התאמה. זוהי פרוצדורה שנמשכת מספר שבועות, וכוללת מעבדות ושורת בדיקות ואולטרא-סאונדים. אבל הגוף הכחוש של הבחור פנחס תורג’מן לא עמד בדיאליזיה התכופה. ויום אחד, ממש סמוך למועד ההשתלה, פנחס ז”ל נפטר.

היום הנורא הזה, ב’ באדר ב’ תשס”ח, היה היום הקשה ביותר בחייו של הרב הבר. זה היה גם היום שבו נולד הארגון ‘מתנת חיים’. הרב הבר הבטיח אז לעצמו, שמהיום יקדיש את חייו לעזור לכל מי שזקוק לכליה מצילת חיים. עד היום הוא זכה להביא חיים חדשים למאתיים אנשים.

“יש לך עדיין שאלות?”, שאל ישעיהו ארנפלד את אשתו, שישבה מולו, ומחתה דמעה.

“לא, אין שאלות. אני מסכימה שתתרום את אחת מכליותיך”.

כעבור מספר שבועות כבר היה ארנפלד בבית חולים. הוא הורדם, ורופאים טובים הוציאו מגופו בזהירות כליה אחת. אחרי כמה דקות כבר היתה הכליה בגופה של נעה אלון בת האחת עשרה, שקיבלה את חייה במתנה.

תרמתי ונושעתי

מאיפה שאבת את האומץ לעשות את הצעד הזה – ללכת בעיניים פקוחות לניתוח שבו מוציאים ממך אבר ומעבירים אותו למישהו אחר, שאותו אתה לא מכיר? איך היית מסוגל לעשות את זה? שאלנו את ישעיהו ארנפלד. התשובה שקיבלנו הדהימה אותנו.

“אני לא מבין איך אנשים מסוגלים לא לעשות את זה”, הוא הסביר. “אני משריש בילדים שלי אהבת חסד במאור פנים. הילדים שלי יודעים שכאשר קבצן נוקש על דלת ביתנו ומבקש כסף – שואלים אותו אם הוא רוצה כוס מים. הנתינה לאחר מושרשת אצלנו.

“אני אוהב מאוד לעשות חסד. אבל לצערי, מיליונר אני לא. הקב”ה לא חנן אותי במיליונים. אז אם אין כסף – אתרום כליה. אפשר להעלות על הדעת תרומה יותר נאצלת מזו? תרומה שבה אתה מציל חיים של מישהו אחר, במובן הכי פשוט של ההגדרה!

“אנשים אומרים: ‘הקדוש ברוך הוא, תן לי מיליון שקל ואקים ישיבה; תן לי חצי מיליון ואעזור לנזקקים’. ואם אין לך מיליונים – אתה לא יכול לעזור לאחרים? בוודאי שאתה יכול! אתה יכול להציל חיים עם הכליה שלך. אתה מציל אותו, ואת ילדיו, ואת כל הדורות שיבואו אחריו”.

שעת ערב בביתו הנעים של הרב ישעיהו ארנפלד. הצלם יעקב נחומי מתקתק פלאשים, כדי שיהיו תמונות מוצלחות לעיתון, ואנשים ישתכנעו ללכת בעקבות האיש האציל הזה.

וארנפלד עצמו – נסו לנחש מה הוא עושה עכשיו, בהפוגת הצילומים? ניחשתם נכון: הוא מתאמץ לשכנע את הצָלָם לתרום אף הוא כליה.

כאלה הם אנשים שחיים בשביל האחר. רוצים שעוד חיים יינצלו, שעוד אנשים יקבלו את החיים שלהם במתנה.

מפגש מרגש

תחזיר אותנו לימים שלפני הניתוח, ביקשנו מהרב ארנפלד. ישעיה נענה בחיוך כובש, במאור פנים מהלך קסמים.

“הימים שלפני הניתוח עברה עליי בהתרגשות עצומה. הניתוח היה ביום ראשון, ובשבת בבוקר, בקידוש שערך חבר לרגל הולדת בתו, כבר לא יכולתי להכניס קוגל לפה שלי”.

פחדת? שאלנו, וישעיה השיב בשלילה. “לא, לא היה פחד. אני זוכר שלמחרת אפילו התלוצצתי עם המנתח… אבל היתה התרגשות לא נורמלית. התרגשות שקשה להכיל אותה. אבל זה עוד כלום לעומת ההתרגשות שפקדה אותי אחרי הניתוח. זו תחושה שאפילו בחתונה שלי, בחדר ייחוד, אני לא יודע אם הרגשתי. קמתי מהמיטה בזהירות, והרגשתי פשוט בגן עדן. אם יש דבר כזה גן עדן עלי אדמות – אני חושב שזה זה. את הרגע הזה אני לא אוכל לשכוח בחיים”.

מולו, דומעים ונרגשים, עמדו דלית ורון אלון, הוריה של נעה. האמא קצינה בצה”ל, האבא סוכן שיווק בחברת נגב. הם לא דתיים. מולם ניצב אברך עדין, שהחליט לתת חלק מגופו עבור הבת שלהם – שמעכשיו תתחיל לחיות. סערת הרגשות היתה נחלתו של כל מי שנכח במעמד המרגש והמרטיט הזה.

בפעם הראשונה הם נפגשו בחדר בדיקות קפוא בבילינסון. זה היה יום ראשון, שבע בבוקר. ישעיה הגיע ראשון, אחריו ההורים. “אתה האיש שיציל את החיים של הבת שלנו?” הם שאלו. וישעיה ענה: “כן, אני האיש. יש לי זכות להיות האיש הזה”. רון קיבל את ישעיה בחיבוק ממושך, ודמעות שהתקשו להיפסק.

אחרי שבוצעו כל בדיקות ההתאמה, נמצא ישעיה כמועמד מתאים להציל את חייה של נועה. בראש חודש כסלו תשע”ד היה הניתוח. ישעיה נתן כליה, ונועה קיבלה חיים.

חור בלב

לפני מספר חודשים, בחג החנוכה, חגגה נועה בת מצווה. האירוע היה מרגש, והשתתפו בו מאתיים בני משפחה. אורח הכובד, איך לא, היה האברך מביתר עילית, שהגיע יחד עם רעייתו. “זה האיש שבזכותו הבת שלנו כאן”, טרחו ההורים הנרגשים להציג את הרב ארנפלד בפני כל האורחים. המצגת שהוקרנה באירוע, סיפרה את סיפורו של איש אציל נפש מביתר עילית שנשלח כמלאך משמים לחייה האומללים של ילדה סובלת – שמני אז הפכה לילדה אחרת.

“אני נולדתי יחד עם אחותי התאומה”, מספרת לנו נועה. “בעת הלידה שלי קרתה לי קריסת מערכות, ומאז הכליות שלי לא עבדו. לא יכולתי לאכול ולשתות, כי לא היה לי תיאבון. היו מאכילים אותי דרך חור בבטן. לא הייתי כמו כל החברות, ולא יכולתי לשחק וללמוד. היה לי עצוב נורא. לא ידעתי איך אני יכולה להמשיך ככה. ההורים שלי התלחשו ביניהם כל הזמן, בלי לדעת מה יהיה איתי בעתיד.

“יום אחד באו אליי ההורים שלי ואמרו לי: ‘נעה, את יודעת שיש מישהו שמוכן לתת לך את הכליה שלו? בעוד כמה שבועות ישתילו בגוף שלך את הכליה שלו – ואת תתחילי לחיות חיים חדשים’. אין לכם מושג כמה התרגשתי’.

“אחרי שעשו לי את ההשתלה, לקח לכליה שלושה שבועות להיקלט. הייתי בבידוד ובטיפול נמרץ, אבל אחרי שיצאתי – נהייתי ילדה חדשה. התחלתי לחיות כמו כל ילדה. אני אוכלת רגיל, ומשחקת עם כולן, ואני שמחה ומאושרת.

“וכל הזמן ההורים שלי אומרים לי שהכל בזכות האיש הדתי הצדיק מביתר עילית”, מספרת נועה…

הרב ארנפלד, איך הגיעה הכליה שלך לנועה? שאלנו, והרב ארנפלד ענה שוב במאור פנים: “התקשרתי ל’מתנת חיים’ ואמרתי שאני רוצה לתרום כליה. אחרי שעברתי את כל הבדיקות והתשאולים, אמרו לי שיש ילדה בת שתים עשרה ממודיעין בשם נועה אלון, שנולדה עם מחלת כליות. ההורים שלה פנו ל’מתנת חיים’, והיא חיכתה בתור להשתלה במשך שנה. עכשיו הציעו לי לתרום עבורה את הכליה שלי. שאלתי את הרבי שלי, כ”ק האדמו”ר מערלוי שליט”א, והוא בירך אותי והורה לי לעשות את זה.

ולא היו לך התלבטויות? שאלנו. הרב ארנפלד מגיב בשלילה. “קודם לכן קראתי המון חומרים בנושא. אחרי שהבנתי שאין שום סיכון בכלל – שהרי הגוף של האדם מתפקד רגיל עם כליה אחת, ואם חלילה יש בעיה אז זה בשתי הכליות יחד – אז הבנתי שזה הצעד הנכון לעשות”.

אז מדוע ברא הקדוש ברוך את האדם עם שתי כליות? שאלנו את ישעיה ארנפלד, והוא ענה ללא היסוס: “אחת כדי לחיות, והשניה כדי לתרום”…

“כל הרופאים כותבים שאחרי תרומת הכליה, הכליה שנשארה מתרחבת ונעשית כמו שתי כליות. גם כך, שתי הכליות שלנו עובדות בשלושים אחוזים. כך שאין שום סכנה בדבר.

“אפילו הניתוח לא כואב”, מבטיח הרב ארנפלד. אולי זה מעט לא נוח, אבל כשאתה יודע שהצלת מישהו – הידיעה הנעימה הזו תלווה אותך כל החיים”.

סעודת הודיה

שלושה חודשים אחר כך, ערכו המשפחות ארנפלד ואלון מסיבת הודיה בירושלים. המחזה היה סוריאליסטי. ההרכב האנושי – בלתי אפשרי: משפחה חסידית מהעיר החרדית ביתר עילית, ומשפחה אשכנזית חילונית מהעיר מודיעין, חוגגות יחד אירוע שכרך את גורל שתי המשפחות זו בזו. מצד אחד אברך ירא שמים, מצד שני ילדה בת שתים עשרה, בת לסגנית אלוף בצה”ל. את כמות הדמעות שנשפכה בשני הצדדים, קשה לאמוד.

שקט מוחלט שרר באולם בשעה שחתן השמחה, הגיבור של האלונים, נקרא לדבר. הוא פתח בדברי הודיה להקדוש ברוך הוא שזיכה אותו להציל חיים, וסיפר סיפור מיוחד:

“היה פעם מלך”, הוא סיפר, “שמָלָך על ממלכה גדולה, והיו לו שבעה ילדים נסיכים. יום אחד הוא היה צריך לצאת מהבית למשך שנתיים. לפני שהוא יצא, הוא קרא לכל הנסיכים שלו, והביא לכל אחד מפתח לחדר האוצרות. ‘בכל פעם שתזדקקו לכסף, תלכו לשר האוצר, תתנו לו את המפתח, והוא יוציא עבורכם כמה כסף שתצטרכו’, הוא אמר להם.

“אבל רק לאחד הילדים, המלך לא העניק מפתח. אחרי שהמלך נסע, כל אחד מהילדים בא לשר האוצר עם המפתח. שר האוצר הכניס את הילדים לכספת, וכל אחד לקח הרבה כסף. כשהגיע הילד שלא קיבל מפתח, אמר לו שר האוצר: ‘אני מצטער, אבל אם אבא שלך לא נתן לך מפתח, אני לא יכול לפתוח לך’. הנסיך ביקש עזרה מהאחים שלו, אבל הם אמרו לו: ‘אם אבא לא נתן לך, גם אנחנו לא צריכים לתת לך’.

“והילד הזה התגולל באשפתות, מוזנח ועזוב, מבלי שתהיה לו פרוטה.

“אחרי שנתיים חזר האבא. הנסיכים הממורקים והמטופחים קיבלו את פניו בהתרגשות. בקצה השורה, מוזנח ומגודל שער, עמד האח שלא קיבל מפתח. ‘מי אתה?’, שאל האבא, והילד ענה: ‘אני הבן שלך. לא נתת לי מפתח, ולכן אני נראה ככה’.

“לאכזבה של האבא לא היה גבול. הוא פנה לאחים ואמר להם: ‘לא חשבתי שלא תעזרו לו’…”

הרב ארנפלד נטל נשימה עמוקה, ואמר למשפחה החילונית ממודיעין שחבה לו את חייה: “הקדוש ברוך הוא מוריד אותנו לעולם עם מפתחות לכל דבר: שתי ידיים, שתי רגליים, שתי כליות. יש כאלה שמסיבות שונות חסר להם מפתח אחד. אנחנו, האחים שלהם, צריכים לעזור להם. מישהו שהתברך בכסף, צריך לחלוק את כספו עם נזקקים. מישהו שהתברך בתבונה, צריך להעניק עצה ותושיה לאחרים. ומישהו שהתברך בשתי כליות – צריך לתת כליה אחת לאדם שזקוק לכך… זה מה שעשיתי! זה מה שזכיתי לעשות!

מחיאות הכפיים הסוערות ומבטי ההערצה שנתלו בארנפלד, הבהירו שאין קידוש שם שמים גדול מזה בכל העולם כולו.

‘נתת לי חיים’

סעודת ההודיה המרגשת הסתיימה במכתב מיוחד שהקריאה נועה, הילדה שחייה ניצלו בזכות המעשה האצילי של הרב ארנפלד.

במכתב, שנכתב בכתב יד ילדותי ונרגש, כתבה נועה כך:

“שעיה היקר,

“אני לא יכולה להגדיר את התודה שלי אליך. אני חושבת ומרגישה שבלעדיך לא הייתי מצליחה לצאת מהמצב הזה. היום, בזכותך, חיי השתנו לטובה. אני ממש ממש שמחה שפגשתי אותך, ואני בטוחה שבזכות זה שנתת לי חיים חדשים וטובים – תקבל בחזרה חיים טובים לך ולכל משפחתך.

“אתה גרמת לי אושר, ולא רק לי – אלא גם למשפחתי שמודה לך מקרב לב. אנחנו לא מסוגלים לתאר את הנתינה והתרומה שלך לאנשים אחרים.

“אני מקווה שגם לך יהיו המון חיים של אושר ושמחה ובריאות ופרנסה טובה, ושפשוט תמשיך להיות מה שאתה”.

שעת לילה מאוחרת בביתר עילית. האיש שתרם חלק מגופו למישהי כדי להציל חיים בישראל רוצה לעלות על יצועו, אבל יש לו מסר אחד לעם ישראל: “אלה שזכו לתרום כליה אינם מסוגלים להבין למה כל השאר לא תורמים. ונכון שאלה שלא תורמים לא מבינים את אלה שתורמים – אבל זה הזמן שכולם יתרמו ויזכו להעניק חיים לאנשים אחרים”.

ישעיה ארנפלד הגיבור מתכנס בשתיקה קצרה. אחר כך הוא מוסיף: “כדאי מאוד להזדרז. יכול להיות שעוד מעט כבר יהיו כל כך הרבה תורמים – שכבר לא יהיה עבור מי לתרום”.