בנימין בן פרח, פתח תקווה
תורם מס’ 415
תרומת הכליה שלי זה הנקמה הפרטית שלי בהיטלר.
הוא הרג, אני תורם חיים. הוא עשה רע, אני עושה טוב.
נולדתי בשנת 1965 בהולנד, לא הכרתי את סבא, ולא את סבתא, וגם לא את הבת השנייה שלהם. הם נהרגו בשואה, בתאריך ו’ תמוז תש”ג, 9.7.1943, בסוביבור. שם נהרגו רוב יהודי הולנד.
על שולחן הניתוחים, לפני ההרדמה, נפנפתי אצבע למעלה, לגיהנום, להיטלר, וליבי זעק:
אתה רואה, רשע! לא הצלחת! הרגת שש מיליון אבל לא הרגת את עם ישראל. עם ישראל חי !!
הנה, יהודה תורם חיים ליהודי. עם ישראל חי!
ההורים שלי היו מאוד עסוקים בקהילה היהודית בהולנד, הם עסקו הרבה למען הקהילה היהודית, ולמען עם ישראל.
בין היתר, בשנת 1979 ערכו ביקור בברית המועצות, הסגורה והנעולה, וביקרו מסורבי עליה. בשביל הוריי ביקור כזה היה מובן מעליו, הרי זה לעם ישראל.
כל ששת הילדים שלהם המשיכו בדרכם, לעסוק ולתרום למען עם ישראל. לכן, כאשר נודע לי על אפשרות של תרומת כליה, לא היו ספקות: כל עוד הקב”ה יתן לי לתרום, אעשה בע”ה.
לקראת התרומה העסיקו אותי רק שתי שאלות, ומצאתי תשובה בחוברת של “מתנת חיים”:
∙ מה דעת גדולי התורה?
∙ תכל’ס – מה הם השלבים שעלי לעבור (איזו טופס, איזה ביקור, איזה אישור)?
התחלתי את תהליך הבדיקות לתרומה, אבל נפסלתי פעמיים מסיבה רפואית. הייתי ילד שובב והלכתי לבית חולים אחר, אולי שם כן מוכנים לאפשר לי לתרום? בבית החולים השני הפנו אותי למומחה רפואי, ואמרו: ואם אותו מומחה מאשר אנחנו נמשיך איתך תהליך. וכך היה. ואז הייתי שוב שובב: חזרתי לבית החולים הראשון (סמוך למקום מגוריי) ואמרתי: אם בבית החולים השני האישור תקף, אז אולי גם אצלכם? אמרו לי שאני שובב גדול, אבל אישרו את המשך התהליך.
כאשר סיפרתי לילדים שאני עומד לתרום כל אחד הגיב בדרך משלו.
אחת התחילה לבכות.
אחת היתה לצידי כל הלילה בחדר האשפוז עד שהתעוררתי מהניתוח (“אבא, התפקיד היהודי שלך עכשו זה לישון”).
בן אחד כבר היה בסוד העניין.
בן אחר ניהל וויכוח נוקב עם הרב הבר שאקבל את המנתח הכי טוב.
אחד, לימים, התחיל לעבוד בבית חולים.
אחת התחילה לשקול לתרום כליה בעצמה.
אחד תכנן בפרטים את סעודת ההודיה.
אחד רקד ורקד.
אנחנו שומרים על קשר עם המושתלת ובעלה. בטלפון, ולפעמים ביקור בבית. הם שולחים לנו זר פרחים לקראת החגים.
רגע האושר הגדול ביותר היה שנה אחרי הניתוח. עדיין דמעות חמות זולגות לי כאשר אני משחזר. הבת שלנו התחתנה. הזמנו לחתונה את הנתרמת ואת בעלה, והם הגיעו. הבאתי אותם לפני הכלה, ובקשתי ממנה לברך את הבת. התפילות של הנתרמת הרי יוצאות מעמקי-עמקי הלב והכליות. ברכות אלו היו חשובות לי מכל הברכות של כל הרבניות.