נפתלי סנראי, גבעת זאב
תורם מס’ 1,243
הסיפור שלי מתחיל בגיל שאני לא זוכר ממנו כלום. כשהייתי בן שנתיים וחצי, בליל יום כיפור, התנדנדתי על כיסא סמוך לשיש המטבח, פתאום הרגשתי שאני נופל אחורה, תפסתי בדוד המים הרותחים שישב בסמוך ומשכתי אותו יחד עם 10 ליטרים של מים רותחים לרצפה, שהפכה לבריכה של כאב וייסורים.
מאז אותו לילה עברתי מסע ארוך של זיהומים, השתלות עור, תחבושות לחץ ועוד… למזלי אני לא זוכר כמעט כלום אבל הילדות שלי לא הייתה ילדות רגילה. היא היתה מלווה במגוון טיפולים, ושמונה ניתוחים שנעשו כדי להציל את רגלי מכריתה. גדלתי בהבנה שקיבלתי את חיי במתנה, ותמיד רציתי להחזיר קצת מהטוב הזה.
בגיל 15 זכיתי ללמוד בישיבה כתלמידו של הרב הבר זצ”ל. הרב לימד אותי ובעצם את כולנו בישיבה, בשיחות מרתקות שתמיד נפתחו בסיפור מחכים, את היסודות לאכפתיות, למחשבה על השני, ולידיעה שבגיל כל כך קריטי לעיצוב ה”אני” נדרשת מאיתנו כל הזמן מידה של עין טובה ודאגה לכל יהודי באשר הוא.
הרבה אחרי שעזבתי את הישיבה היה לי עוד משבר בחיי. אבא שלי נעצר בחשד לפלילים. קשה להמעיט בעוצמת הזעזוע שדבר כזה עושה לנער צעיר, בגיל כה שברירי.
אבל כמו מלאך משמיים, לילה אחד עליתי לאוטובוס חזרה הביתה מהישיבה, ולאחר כמה תחנות עולה לא אחר מהרב הבר זצ”ל, הרב התיישב לצידי ושאל לשלומי, כתושב שכונתי הוא שמע את הסיפור, ובעדינות שהייתה מיוחדת לו הוא נתן לי את המקום לשפוך את אשר על ליבי.
הדבר חזר על עצמו מידי שבוע כל יום שלישי בערב בקו 33 בשעה 22:45. הרב עלה לאוטובוס ופשוט הקשיב לי. זה אומנם נשמע פשוט, אבל זה כל מה שרציתי באותה תקופה. וכל מה שהרב יכל לתת, ונתן בכמויות, של אוזן קשבת, אהבה, וללא שיפוטיות.
לאחר כמה שנים ראיתי מודעה קטנה שמחפשים תורם כליה עבור אדם עם סוג דם כמו שיש לי. הרמתי טלפון למספר המצורף ולהפתעתי הרב הבר בכבודו ענה. הוא מיד זיהה את קולי והרעיף עלי תשבחות על עצם המחשבה, אך הוא סייג “אתה צעיר מידי, תתקשר אלי כשאתה בן שלושים”
גיל שלושים הגיע ואיתו גם סחף החיים. ברוך השם התחתנתי ונולדו לי תאומות ועוד ילד מתוק מיד בסמוך. לא הפסקתי לרצות, אבל זו הייתה תקופה שהייתי צריך להמשיך במלוא הכח בטירוף של שלושה תינוקות. הבטחתי לעצמי שעוד יבוא היום ואני ארים את הטלפון ההוא לרב הבר אבל עוד קצת.
עד אותו לילה מר ל’ ניסן תש”פ. כשקיבלתי טלפון מאמא שלי “שמעת מי נפטר?” היא שאלה, והתשובה שלה הותירה אותי ללא מילים. הרב הבר האיש, הרב, ואם יותר לי החבר לעת צרה- איננו!
דבר אחד הבטחתי לעצמי באותו ערב. אומנם כבר לא אשיב טלפון לרב הבר, אבל המחשבה שלי תיהפך למציאות לעילוי נשמתו. וכדי להשיב למפעל חייו הכרת הטוב, ולהחזיר לטוב שהושפע עלי ממרום משהו ממני, מהגוף שלי, מהחיים שלי שקיבלתי בנס.
בפעם התשיעית בחיי נכנסתי לחדר ניתוח, אך הפעם עמדתי על 2 רגליים ונכנסתי לשם מרצון, חיוך רחב היה נסוך על שפתי, וידיעה עמוקה שבשמיים הרב משיב לי חיוך.
לאורך תהליך הבדיקות והתרומה העמותה לא הפסיקה להתעניין ולעזור, אם זה בספר מדהים שנשלח לביתי ויצר שיח עם הילדים בגובה העיניים על החששות, התהליך, והשמחה העצומה שיש במעשה.
ואם זה בתורם מלווה שהיה שם מתי שרק היה לי חשש קטן, הוא ייעץ, נתן עצות טובות ודיבר איתי על התהליך הפנימי שתורמים עוברים, וההיבטים והדברים ששום בית חולים לא מכין ופותח שיח לגביהם.
כמו כן לאחר התרומה המעטפת המחבקת הייתה מדהימה: טלפונים, ביקורים ודאגה שהכל עובר כשורה, נתנו הרגשה שהעמותה כאן כדי לעזור בכל שלב בהתאוששות, דבר שללא ספק סייע!